אסור לשכוח / כתב עפר פניגר בשנת 1963

מאי 05, 2024

סגן עופר פניגר בן שושנה ויצחק, נפל בקרב על גבעת התחמושת ביום כ"ז באייר תשכ"ז (06.06.1967).

עפר כותב ליעל זוגתו בשנת 5.1.63 מתוך הספר "העולם היה בתוכי, לזכרו של עפר פניגר"

יעל,

אני כותב אליך משום שאין אדם בעולם הזה שאוכל לומר לו את אשר מתרחש בי כעת.

הרדיו מנגן ג'ז וזמרות שרות לקול קצב הליווי כשהכל חי ומלהיב. גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה של השואה: "בית הבובות", ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת.

אני יודע שיהיו כאלה שיעקמו שפתיים, יגחכו בלבם, יאמרו: תמהוני, למשמע הדברים שאומר כעת. משום כך אומר אותם רק לך.

לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצילו ללא כל תקוה, אולם אני חש זאת בכל האובדן והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות והיודעות לסבול כל־כך מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם אינני שוכח זאת! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות. הבטתי בתמונות והבנתי! אחרים לא הבינו, לא תפסו; אמרו שאי אפשר לתפוס זאת. ולאחרי מכן, כשחזרנו, צחקו והתנהגו כאילו לא קרה דבר. אני הבנתי, תפסתי וידעתי שאסור לשכוח.

זוכר, עוד בצ'כיה, בפראג, לקחה אותנו מטפלת, גויה מטופשת, לסרט על זוועות הנאצים בכפרים הצ'כיים. כבר אז זועזעתי עד כי לא ידעתי את נפשי מרוב אימה. הדבר הטביע חותמו בי. אני יושב בערבי השואה, מסתכל בעיניהם של אלו שהיו שם ועתה יושבים, ממלמלים וכל־כולם חוסר אונים ואוזלת יד.

אני מרגיש כי מתוך כל הזוועה וחוסר האונים צומח ועולה בי כוח עצום להיות חזק; חזק עד כדי דמעות; חד כמו סכין; שקט ואיום; כזה רוצה אני להיות! אני רוצה לדעת ששוב לא יביטו עיניים תהומיות מאחורי גדרות חשמל! הם לא יביטו כך רק אם אהיה חזק! אם נהיה כולנו חזקים! יהודים חזקים וגאים! לעולם לא להיות מובלים שוב לטבח.

כאשר אני רואה יהודי חרד, תמונה או מלה המזכירים כל זאת, אני מצטער על כל רגע שבזבזתי בצבא ולא ניצלתי להיות טוב יותר, מסוכן יותר.

בסיירת היינו כאלו. היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות. עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם. עשינו כל אשר לא האמינו שיכולים אנו לעשות והיינו בטוחים בכוחנו. היש הרגשה טובה לחייל מהיות שקט, עירני ומסוכן! היינו חולפים על פני ישובים, הרים, שדות, כמו צללים ולא נודע כי היינו, ונעלמנו.

היה מיסדר סיום קורס. עמדתי במיסדר מתוח ומצאתי את עצמי מביט בעננים שבאופק ומחפש את אותה גאווה של כוח. ניתקו העיניים מהעננים ונפלו על הקצינים העוברים לפני המיסדר. שוב לא היו אלו אותם קצינים שראיתי אצלנו והאמנתי ובטחתי בכוחם.

עפר