ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו. סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. פרולוג הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה. עופר מאת: עדינה בר-אל "אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה. "מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה. "גווילי אש", עניתי. "אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?" "אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?" אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם. "טוב", אמרתי, "אם תמצאי משה...

מרים צ'רבנקה (לבית משפחות הס ורטהיימר) נולדה ב-1924 בצ'כוסלובקיה וגדלה בעיירה עם חיי תרבות עשירים ופעילות ציונית ענפה. כנערה הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר' ועסקה בחינוך ובהדרכה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לגטו טרזין בצ'כיה יחד עם אחותה הקטנה רותי וסבתה. אבא שלה נלקח לפני שהגיעו לגטו, והיא לא ראתה אותו יותר. בגטו עבדה בטיפול בילדים, במטבח ובגן הירק. שם גם הכירה את מילה צ'רבנקה. מילה צ'רבנקה נולד ב-1921 בצ'כוסלובקיה, ועם פלישת הנאצים נשלח לעבודות כפייה, בהן נחשף לתנאים קשים במיוחד. מאוחר יותר הגיע לטרזין, שם פגש את מרים. השניים טיפחו מערכת יחסים שהתחזקה למרות התנאים הבלתי אפשריים סביבם.  בתאריך 24.3.1942 הגיעו רותי, סבתא ומרים לגטו טרזינשטט שבצ'כיה. הסבתא היתה כבר מעל שמונים, ולמרים מלאו בדיוק כמה ימים לפני כן 17.  החיים בגטו טרזין היו תערובת של פחד תמידי, עבודת כפייה, ורגעים נדירים של תקווה. עבור מרים ומילה, הגטו היה מקום שבו הכל נלקח – פרט לאנושיותם. הם עבדו קשה: במטבח, בגני ירק, במחסנים – לעיתים 16 שעות ביום. הם חיו תחת איומי טרנספורטים שיכלו לבו...

מרים ארזי מתנדבת של הארכיון. היא מקלידה במרץ רב כבר חודשים את הסיפורים של גרי בר שלום . כל פעם היא מגיעה לארכיון לוקחת עוד חבילה ומחזירה את חבילת הניירות הקודמת. מדי פעם היא מספרת בהתלהבות על הסיפורים של גרי המגוללים מ-1932 סיפורים הקשורים בעלייה, בהגנה, ובבניית הארץ מטובלים בסיפורים עסיסיים אחרים... הנה סיפור אחד מיני רבים על רכישת האווירונים מצ'כיה בזמן מלחמת העצמאות. מידע נוסף על הרכישה רכבת אווירית העברת מטוסים ונשק לישראל בראשית מלחמת השחרור כאשר קנינו נשק בכמויות גדולות בצ'כיה דרש אהוד (אבריאל), וגם קיבל, שדה תעופה מיוחד ליד העיר ז'אטץ.  בימי ילדותי היה אזור זה ידוע כאזור שבו מגדלים כישות, לתעשיית הבירה.  למעשה שדה תעופה זה עמד לרשותנו.  משרד הביטחון קנה בארצות הברית מטוסי דקוטה דו-מנועיים, כדי להעביר בהם את הנשק והציוד הצבאי שנרכש בצ'כיה. ואז עמד משרד הביטחון בפני בעיה - לא היו לנו טייסים למטוסים גדולים כאלו. בארה"ב באותה עת הסתובבו מאות טייסים אמריקאיים מובטלים (לאחר שחרור מהצבא עם סיום המלחמה) ולהם הצענו להטיס מטוסים אלו מצ'...

שישי הקרוב 15.6.18 הפועל גלי ג"ח במשחק על האליפות.  חייבים ניצחון ולקוות למעידה של המוליכה.  נפגשים ב-16:00 באיצטדיון.  בירות, קרטיבים ופינוקים עלינו! המודעה הזו לגבי המשחק החשוב מחר, הזכירה לנו את הטקסט הנהדר שהקלידה לאחרונה מרים ארזי. הצד האפל של הכדור / א. ל.    תגובות של חברים, חומר למחשבה ביום חג מתוך החוברת 40 שנה ל"הפועל גבעת חיים"' 1975 מקור: פמפלט? "אוף, כמה שאנחנו נהדרים! אנחנו, הלוקאל-פטריוטים של גבעת חיים, נלחמים עד חרמה בכל מיני דפיניסטים עלובים, מתיוונים, מתחסדים, המתנכרים לכור מחצבתם, זורקי אבנים לבאר ממנה שתו. איננו מתעסקים בקטנות של תרבות ורוח בקיבוץ. יאללה! יאללה. "מהו עולמה של ספרות לעומת זעקתו של שחקן כדורמים נאמן?" אנחנו, בפרפראזה על דבריו של ז'.פ'.סארטר... בחורף, בצהרי שבתות אנחנו נוטלים כסאות מתקפלים ויוצאים אל מגרש הכדורגל. לא טכניקה של שחקנים היא המעניינת אותנו, או טקטיקה של המאמן. אפילו מספר השערים שספג היריב לא "משגע" אותנו. כי בסתר לבנו תקווה לראות איזה "אקשן", מכות, כ...

יום השואה 2026, משפחת באואר-אסטליין *הוקרא על ידי אילת אסטליין ליד האנדרטה הבית שבו נולד הריברט באואר, או סבא מורדי, כפי שקראנו לו, נמצא בכפר הורנשטיין, מהלך שעה נסיעה מוינה. קומה אחת, גג רעפים משופע, ארובה מאבן, שלושה חלונות שתי כניסות, מעל אחת מהן שלט גדול "באואר יוזף – בשר ועופות". בחזית עץ ערמונים ומדשאה רחבה. ראיתי אותו בתמונה מצהיבה מסוף מלחמת העולם הראשונה, כרקע לצילום משפחתי, סבא מורדי עדיין תינוק בזרועות אביו העומד גאה בכניסה מתחת לשלט, ובעוד תמונה שצולמה לאחר כניסת הנאצים לאוסטריה, הפעם כרקע לשלט " יהודים אינם רצויים כאן " ובפעם השלישית באופן  אמיתי מאד לפני שלוש שנים, בביקור משפחתי במולדת הישנה של סבא. בהורנשטיין של עכשיו השבילים צרים ושקטים, בתים עם חצרות מדושאות ובהן אופניים ועצי פרי, מישהו עובר ותולה בנו מבטים, כמו שואל, רק בלב ובגרמנית "אני לא מכיר אותך. של מי את?" אבא של סבא מורדי, יוסף באואר, היה תלמיד חכם ובצעירותו יועד לרבנות. הוא שלט במספר שפות, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כמתורגמן בצבא האוסטרו-הונגרי. אמא של סבא מורדי, פרידה באואר ל...

הסיפורים  שעומדים מאחורי היצירות טבולים בזיכרון עמום מימים עברו ובהרהורים על ימינו אנו. אשמח אם חברים יוסיפו זיכרונות משלהם על יצירות שהם זוכרים מילדותם בעבר - בבתי הוריהם או במרחב הציבורי הקיבוצי. פסל עץ – גילוף  בפרוזדור המועדון עמד לו זמן רב פסל עץ מעשה ידיו של מתנדב ששהה כאן באחת מן הקבוצות הגרמניות שהרבו לעבור כאן. את עבודתו זו הוא תרם למועדון הקיבוץ. שנים רבות היה הפסל חלק מן המקום. פינדה מיקם אותו על כַּן, נדמה לי שהיה זה בלוק פשוט, וכך הוא נשאר ללוות את המועדון במשך שנים רבות. עם השיפוץ הוא עבר לארכיון, בכל זאת עבודת אמנות, לא נעים לזרוק... כאן, קיץ וחורף הוא עומד מוגן, אבל כשהארכיון עבר שיפוץ לפני אי אלו שנים הוא קצת הוזנח ופגעי הטבע השאירו בו חותמם. בין שטיפת רצפה אחת למשנה הוא משנה מעט את מקומו, אך הוא כאן. מנסה להזכיר משהו. לא פעם אני תוהה איך זה שרק אני זוכרת לו חסד נעורים, עוברים פה לא מעט אנשים, מה, הם לא זוכרים אותו מימים עברו, לא תוהים מי עשה ומתי? באלבום מספר 14, שנת 1967, מצאתי תמונות מאירוע פרידה של אחת הקבוצות הגרמניות ששהו כאן. ביניה...

כאן הבטחתי לכם במקור את סיפורי פינדה שפע... העלייה על הקרקע לא זכור לי כבר מה היה המניע הישיר להחלטה להציע את עצמנו, כלומר שושנק'ה ואנוכי, להכין את טקס עלייתנו לקרקע. ברור הוא רק ששנינו היינו להוטים תמיד שיום זה ייהפך לחג לא רק לחברינו, אותם 4% עוזבי המקום, אלא גם לאותם חברים מכפר סאלד, שבנוסף לעזיבתם את משקם שהיו ממקימיו, הם נאלצו להחליף את נופו הנפלא של הגליל במישור "משעמם" של עמק חפר. ויתכן מאד שמתחילה לא ידענו, ואולי גם לא חשבנו, שאותו יום ייהפך למאורע ארצי, שאליו הוזמנו כל מנהיגי המדינה, שזה עתה קמה. ומי יודע, והיה ונודע לנו מראש, וודאי היינו חושבים שהמשימה גדולה לראשנו. כך או כך, הפור נפל , ולא היתה הברירה לנסיגה. האיצטדיון אחרי מלחמת השחרור, כאשר הוסרו הגדרות שעקפו את המשק עד אז, התחלנו לסייר באותם השטחים שהיכרנו אותם רק ב"פשיטות" ליליות (וגם בלילות בלי ירח), כך שהנוף שהיבטנו אליו מהמגדל נחשב כ"ארץ אויב", והמתרחש בו היה שייך לעולם המסתורין. המקום בו הוקם היום המג"ח היה מקומו של הכפר מנשייה, שתושביו ברחו מעבר לגבול (הירוק) ליישובים...