עופר מאת: עדינה בר-אל

היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו.

סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
פרולוג
הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה.

עופר
מאת: עדינה בר-אל

"אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה.
"מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה.
"גווילי אש", עניתי.
"אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?"
"אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?"
אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם.

"טוב", אמרתי, "אם תמצאי משהו מעניין, תסמני ו..." לפתע הבחנתי שאימא מחווירה.
"אוי, לא", היא פלטה.
"מה קרה?" נבהלתי.
ראשה של אימא רכן מעל הספר הפתוח והיא מלמלה בשקט: "זה הוא, זה הוא..."
"הבחור בתמונה? הכרת אותו?"
אימא הרימה ראשה והביטה בי. מתוך עיניה נשקפו עצב וכאב.
"עופר. הכרתי אותו". אמרה בלחש, ואצבעה החליקה מבלי משים על התמונה.

שתקתי.

"הוא נהרג", המשיכה אימא לדבר, כאילו לעצמה. "כתוב כאן שהוא נהרג בגבעת התחמושת". הוסיפה.
"אם הכרת אותו, איך לא נודע לך שהוא נהרג?" שאלתי.
"זו היתה היכרות שטחית, כמו שאומרים", ענתה אימא, "אבל אני אהבתי אותו".
רציתי לשאול אותה איך זה יתכן, אבל לא שאלתי. אימא המשיכה לקרוא בספר.
"תראי, מצוטט כאן מכתב שכתב לחברה".
שתקתי. חיכיתי להסברים, ואימא התחילה לספר:
"כשהיינו בכיתה יא', הוא הגיע ל'קן' שלנו, לסניף 'הנוער העובד'. הוא היה שליח".
"שליח?" שאלתי, ומייד התחרטתי על התפרצותי, חוששת להפריע לאימא בסיפורה.
"כן. 'שליח', זאת אומרת מדריך בוגר, שנשלח מקיבוץ להדריך בתנועה. הוא היה בן קיבוץ. היו לו עיניים אפורות, בהירות, ומבט חם כזה... בקיצור, התאהבתי בו מהרגע הראשון".
אימא הפסיקה לדבר. זו היתה הפעם הראשונה, בה סיפרה לי משהו כל-כך אישי על עצמה. חשתי שאני בוגרת, ממש כמו חברה שלה. הבטתי בתמונה שבספר. העיניים, באמת היה להן קסם מיוחד. הוא הישיר מבט אל המצלמה, ונדמה היה לי, שהמבט הזה חודר לתוכי ישירות. אחר-כך סקרתי את שאר פרטי פניו הנעימות. השפתיים, השפתיים היו מלאות, מושלמות, כאילו מעוצבות בידי צייר. חשתי רצון להחליק בידי על התמונה, כמו שאימא עשתה קודם, אבל התביישתי.

"לפי התמונה הזו, גם אני הייתי מתאהבת בו, אימא". אמרתי, מופתעת מגילוי הלב של עצמי.
"אבל אף אחד לא ידע, עד כמה אהבתי אותו", המשיכה אימא לדבר. "גם עופר עצמו לא ידע".

"אימא, היית ביישנית, הא?" חייכתי.
"אנחנו לא היינו 'מתחילות' עם בנים", הסבירה אימא. "זה היה דור אחר".
"אני מתארת לעצמי שאפילו לא הרמתן טלפון לבית של בן", הערתי.
"טלפון? למי היו אז טלפונים בכלל? רק לעשירים בינינו".
"אז ככה סבלת מאהבה נסתרת?" שאלתי.
"כן. המילה 'סבל' מתאימה מאוד. חשבתי עליו בלי סוף, התנדבתי לוועדת תרבות, כדי להיות במחיצתו".
"ועדת תרבות? מה הקשר?"
"היינו יושבים עם המדריכים הבוגרים ומתכננים טקסים וכל מיני פעילויות חברתיות. בדרך כלל הוא נלהב מההצעות שהצעתי".
"נו, ולא דיברת אתו אף פעם על הרגשות שלך? באמת, אימא, איזו תמימות..." אמרתי.
אימא חייכה. "את צודקת. הייתי תמימה. לא גיליתי לו אפילו ברמז. פעם," המשיכה אימא לתאר בשקט, ונדמה היה לי שהיא שכחה בכלל, שמישהו מקשיב לה, "בקבלת שבת חיללתי בחליל. זה היה באולם הגדול. עמדתי על הבמה וחיללתי 'ירדה השבת'. הוא, עופר, נשען אל הקיר קרוב לבמה, והביט לתוך עיניי. נדמה היה לי שאני טובעת בתוך עיניו. רעדתי ובקושי סיימתי את הנגינה. ובכל אותו ערב קיוויתי, ציפיתי שהוא ייגש אלי, שהוא יתחיל לשוחח אתי. אבל הוא המשיך לעמוד לבדו, מביט במעגלי הרוקדים. ואני הצטרפתי לרוקדים, כשעיניי עוקבות אחריו תוך כדי ריקוד".
"הוא לא רקד?" שאלתי.
"אני מעולם לא ראיתי אותו רוקד. הוא תמיד היה כל-כך רציני, שקט, עד שבא לי..."
"לחבק אותו". השלמתי את דבריה.
"כן, בדיוק". הסכימה אימא.
היא השתתקה, דפדפה בכרך שלפניה, אך חזרה מדי פעם אל תמונתו של עופר. אחר-כך המשיכה לספר:
"ויום אחד הוא נעלם. פשוט, לא הופיע ב'קן' יותר. חששתי שהוא חולה, שקרה לו משהו. פעם אזרתי אומץ ושאלתי עליו את המדריך שלי, שהתגורר יחד עמו בדירה. 'אה, עופר', הוא חייך, 'כל הבנות שואלות עליו. הוא חזר לקיבוץ שלו. בשבוע הבא יבוא במקומו שליח אחר'".
"איזו אכזבה", הערתי.

ואימא אמרה: "ואז החלטתי החלטה".
"לכתוב לו?" ניסיתי לנחש.
"יותר מזה. רציתי להיפגש אתו פנים אל פנים. תכננתי לשלוח מכתב אל הקיבוץ שלו, לבקש ממנו שייפגש אתי ולשאול אותו".
"מה לשאול אות?"
"לשאול אותו, אם הוא, עופר, רוצה לשאת אותי לאישה".
"אימא?!" נדהמתי לשמע הרעיון שלה.
"כן. אני יודעת, זה נשמע לא כל-כך הגיוני, אבל... היתה לי הרגשת החמצה. כשהוא היה ב'קן', לא היה לי אומץ לדבר אתו. החלטתי לקחת את עצמי בידיים, כמו שאומרים. להפסיק להיות ביישנית".
"נו. ומה היה?"
"את יודעת בדיוק מה היה. אחרי כיתה יב' התגייסתי, יצאתי לנח"ל עם כל החבר'ה. שם, בקיבוץ, פגשתי באבא שלך והשאר ידוע".
"וההחלטה שלך... זאת אומרת, שאלת את עופר?"
"לא. מעולם לא ראיתי אותו יותר. גם לא כתבתי לו. ההחלטה הזו שלי נשתכחה ממני לגמרי. רק היום, למראה התמונה שלו, נזכרתי בה... נו, שטויות של גיל ההתבגרות".
אימא סגרה את הספר בהחלטיות. "אני הולכת לנוח. תחפשי את הקטעים בעצמך, בסדר?" היא יצאה מן החדר. כל הכרכים נשארו סגורים על השולחן לפני. לא הייתי מסוגלת לפתוח אותם. החלטתי לחפש קטע מתאים לטקס הזיכרון מתוך ספר אחר.
קמתי וניגשתי לחדרי. שלפתי מן הילקוט את ספר התנ"ך ודפדפתי בו. אולי תתאים קינת דוד? לפתע נפתח הספר במגילת שיר-השירים ועיניי קלטו את המלים: "דומה דודי לצבי או לעופר האיילים".

אפילוג
כמה ימים לאחר שיצא ספרי "אישה זרה" לאור צלצל הטלפון בביתי. שמעתי קול של אישה, שאמרה לי בקול חנוק מדמעות: "אני אחותו של עופר. קראנו את הסיפור וזיהינו שכתבת על אחי, למרות שלא הזכרת את שם המשפחה שלו". זו היתה תמר בר-אילן מקיבוץ גבעת-חיים איחוד. בסופה של השיחה הוזמנתי עם בעלי לביתם בקיבוץ. בשבת אחת הגענו. תמר הזמינה גם את שאר בני המשפחה, שקיבלו אותנו בחום רב. שמענו עוד רבות על עופר, ראינו את הציורים שצייר בכישרונו הרב. ומאז תמר ואני מיודדות.

לזכרו של עופר פניגר