מחר משחק כדורגל אליפות, תבואו?

שישי הקרוב 15.6.18 הפועל גלי ג"ח במשחק על האליפות. 

חייבים ניצחון ולקוות למעידה של המוליכה. 

נפגשים ב-16:00 באיצטדיון. 

בירות, קרטיבים ופינוקים עלינו!

המודעה הזו לגבי המשחק החשוב מחר, הזכירה לנו את הטקסט הנהדר שהקלידה לאחרונה מרים ארזי.

הצד האפל של הכדור / א. ל.  

תגובות של חברים, חומר למחשבה ביום חג
מתוך החוברת 40 שנה ל"הפועל גבעת חיים"' 1975 מקור: פמפלט?

"אוף, כמה שאנחנו נהדרים! אנחנו, הלוקאל-פטריוטים של גבעת חיים, נלחמים עד חרמה בכל מיני דפיניסטים עלובים, מתיוונים, מתחסדים, המתנכרים לכור מחצבתם, זורקי אבנים לבאר ממנה שתו. איננו מתעסקים בקטנות של תרבות ורוח בקיבוץ. יאללה! יאללה. "מהו עולמה של ספרות לעומת זעקתו של שחקן כדורמים נאמן?" אנחנו, בפרפראזה על דבריו של ז'.פ'.סארטר...

בחורף, בצהרי שבתות אנחנו נוטלים כסאות מתקפלים ויוצאים אל מגרש הכדורגל. לא טכניקה של שחקנים היא המעניינת אותנו, או טקטיקה של המאמן. אפילו מספר השערים שספג היריב לא "משגע" אותנו. כי בסתר לבנו תקווה לראות איזה "אקשן", מכות, כמה סטירות או אגרופים...

אנחנו לא מכירים על בוריה את חוקת-הכדורגל, אבל קרוב לוודאי שהשופט טועה אם הוא נגדנו. או אז אנו קמים, מבליטים חזה שעיר שזוף מעבודת השדה, וצועקים לו: "שופט זונה – אשתך אלמנה" (אגב, החרוז הוא לא מקורי שלנו, אבל בהחלט לגיטימי לשאול לפעמים מכתמים, כשהם משובחים, מאחרים, זו דעתנו...) ואזהרות אחרות. שרק לא יחשבו שהחבר'ה בגבעת חיים פחדנים.

ודאי שהילדים שלנו שומעים את הצעקות האלה, ומה בכך? חינוך לפטריוטיזם - היגונה? בכלל נחוצה לנוער קצת תודעה קיבוצית ושורשיות (זו דעתנו... אבל לא נרחיב הפעם, אולי בפעם אחרת).

אנחנו גם מתקשים לשאת טעויות או פספוסים של שחקנינו. כשקורה דבר כזה לשחקן אנחנו צועקים לו: "שמוק!", "חרא", "פסיכי" "תחזור ל..." וכאן אנו מביאים את מקום עבודתו בקיבוץ - נוי, רפת, מטבח – זה לא חריף נורא?

יש בינינו שמיום היוולדם לא נגעו בכדור ולא אימצו שריר, אז מה? זה פוסל אותו מלבקר אחרים? גם מבקר תיאטרון אינו בהכרח שחקן-במה מעולה.

אז ככה: לפני שבוע נערך משחק כדורמים בין הנבחרת שלנו לזו של "הפועל" תל-אביב. הקהל שלנו, תסלחו לי, מטומטם לגמרי. יותר מזה: הוא פאסיבי, המון דומם, עדת מיזנטרופים, סוס טרויאני, גייס חמישי, מרשל פטן, מצפן... כאילו אין זה משחק קובע של הסיבוב הראשון.
לא אפשרו לנו הצופים, להרביץ לשופט, לסקול אותו בגרגירי אזדרכת, לסרס אותו, להשליך אותו לבריכה (ולו רק הייתה ריקה ממים... זו דעתנו...), שפעם אחת ידעו השופטים, שבגבעת חיים אסור לנו, זאת אומרת לקבוצה שלנו, להפסיד. לא אכפת לנו שייצא לנו שם רע בין אנשי הספורט בארץ. חשוב מה יעשו אנשי גבעת חיים ולא מה יגידו ספורטאי הארץ. אם עלינו לבחור בין הברירה להיות מחוסלים לבין הברירה להיות פופולאריים בחוץ, אנו בוחרים בזאת הראשונה! יתכן וזה עולה בדם רב – אבל אין ברירה "אל תירא עבדי יעקב" אנחנו מצטטים תמיד כששואלים את השאלה הבנאלית "מה יהיה הסוף?" ומניפים את דגלנו ובו כדור צף בתוך דם (נכון שזה חזק?).

אותה שבת פעלנו בצורה נהדרת: כמה מבחורינו התקרבו לשופט וצרחו בפרצופו. המון ילדים הורו באצבעותיהם על רקותיהם ("פסיכי"). ואישה אמיצה אחת צעקה לו "זונה!" באוזניים. אין בוררין במלים בשעת סכנה.

אבל השחקנים שלנו גם כן "חארות". לפתע יוצאים להגנת השופט. שכחו כי רק בזכותו הם מצליחים להתאמן באופן סדיר ושקט, שאנחנו המעודדים, היינו בין בוני הבריכה ומטפחי נויה. "ספורט לשם ספורט" – איזה פאטוס, איזו נאיביות. בן אחד שלנו, בהתפרצות נועזת, כמעט והצליח לחסל את השופט, אלא שלפתע בא אביו, "מרובע עלוב", ובולם אותו. כמעט הרג אותו, את הבן, את עצמו ובשרו... לוציוס יוניוס ברוטוס. ברגע האחרון הצלנו אותו.

היו גם צלמים מהטלוויזיה שצילמו אותנו. יקה אחד, מאנשינו ייראה בטלוויזיה כשהוא שר: "גבעת חיים איבר אלעס".
בכל הארץ ידברו עלינו: "הנמרים של גבעת חיים", "גורי זאבים", "לוחמי חרות גבעת חיים", "בלהט המרד שא אש להצית", "ארגון צבאי קיבוצי", "הסיקריקים הצעירים... ".
 וואוו...

(ארנון לפיד)

ולכבוד שבוע הספר מוזמנים לקרוא