ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

הקיץ כבר בפתח, וזה זמן מעולה להזכר בטקסט שכתב פ.ש (יודעים מי זה?). הקייצים של אז  לא היו פחות חמים מאלה שבימינו ויש האומרים שאפילו חמים יותר. בשבתות שלטו שעמום וחוסר מעש. בשעות הבוקר הראשונות עוד יכולנו לשכב באוהלים ובצריפים, כל עת שצינת הלילה השאירה מעט קרירות, שאיפשרה לנו מנוחת שבת שכה זקוקים היינו לה. עד שנולד הרעיון לרחוץ בים הקרוב – דהיינו מרחק של כ-3 – 4 ק"מ, מדובר על קו אוויר, כלומר ישר דרך החולות באדמות ואדי חווארת – מה שקוראים היום עמק חפר. הייתה זו חבורה של מנין חברים וחברות, רובם עולי מערב אירופה, יודעי שחייה פלוס-מינוס. רכב כבר היה לנו, ה"פורד", שהסיע דרך קבע את חברי קבוצת הבניין לחדרה, אך איש לא העלה על הדעת שהוא מסוגל לעבור את בחולות בלי ה"קולי" ואפילו עגלת הפרידות לא תעמוד במבחן שכזה (וגם לפרידות הגיעה שבת!). ואכן הלכנו... רצוצים ומיוזעים הגענו לחוף, והים הנפלא פיצה אותנו במלוא המחיר, אם לא מעבר לזה. כאן יש לומר, שבחוף מכמורת של היום, קרי בין נתניה וחדרה, לא נראתה נפש חיה, להוציא אולי "משוגע" מעין התכלת או כפר ויתקין. אחרי 2-3 שבת...

היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו. סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. פרולוג הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה. עופר מאת: עדינה בר-אל "אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה. "מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה. "גווילי אש", עניתי. "אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?" "אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?" אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם. "טוב", אמרתי, "אם תמצאי משה...

הכל התחיל כש... יום אחד, בחדר האוכל אריאל הרץ מגיע אלי ושולף קלטת אודיו (קסטה) ישנה: "תראי, הקסטה הזו היא מהספרייה של ברונר. חבר אמר לי שיש בה מוזיקה איכותית." כך חולפת לה תהילת עולם... אם תשאלו ילדים של היום אם הם יודעים מה זו קסטה או מה זה תקליט, הם מן הסתם לא ידעו... אצלנו בארכיון יש ארון אחד שיש בו קלטות אודיו (בלועזית קסטות), קלטות פשוטות כאלה שהיו פעם מכניסים לטייפריקורדר ושומעים. הקלטות האלה היו פעמים רבות מסתבכות בתוך המכשיר, ואז היו יוצאים מלא חוטים חומים, ארוכים, מבריקים, וזהו... הלכה הקסטה. עכשיו צריך לקנות קסטה חדשה או לדאוג שמישהו יקליט לך את המוזיקה האהובה עליך. ואצלנו? רוב הקלטות בארון שלנו אמורות להיות מתומללות... אני אומרת "אמורות" כי אני לא יודעת בדיוק אם כולן מתומללות. זה משהו שצריך לבדוק לעומק, וכמובן הכי טוב יהיה גם להמיר אותן... יוצאים מהארון כשחזרתי לארכיון פתחתי את ארון הקסטות שלנו. בעולם הארכיונאות, אם אתה שומר חומר בפורמט שעבר זמנו, ואתה כבר לא יכול לשמוע אותו, הרי שהחומר הלך לאיבוד. לכן אנחנו מחזיקים שלושה טייפי...

שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות.  אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם.  החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר, מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?) היכן בקיבוץ מצוי...

לפני כמה חודשים,   בתחילת העבודה בארכיון בגבעת חיים איחוד, הצטרפתי לכנס של ארכיונאי עמק חפר. חוץ מזה שהורדנו (אני ורענן רז) את מפלס הגיל בשנים רבות היה מפגש מרתק. לכל האנשים היה במשותף הרצון העז לשמר את החומר של הישוב שלהם. והנה חלפו להם עוד מספר חודשים והספקתי להיות כבר בכמה כנסים, לבקר בכמה ארכיונים, להשתתף בהשתלמות ארכיונאים של תנועת המושבים (כן, כן המושבים) והנה אני רואה שיש יותר ויותר פנים צעירות בקרב הארכיונאים. אז איך אפשר להסביר את התופעה? האם פתאום ארכיונאי נהיה מקצוע נחשק? נו טוב... לא נגזים.  אבל אני חושבת שאנשים הבינו שהארכיון הוא צומת דרכים נהדרת שבה אפשר ללמוד על העבר ולשמר אותו ומצד שני הוא דרך נפלאה לחבר בין אנשי הקהילות החדשות לבין המקום עצמו. הקהילות החדשות של הכפר משלבות בין אנשי המקום השורשיים שגדלו במקום לבין אנשים חדשים שלפעמים בכלל לא היו קשורים למקום או בנים שחזרו עם משפחותיהם למקום שבו גדלו. אז איך עושים את זה? יש הרבה דרכים ואחת הדרכים היא כמובן בהקמת הבלוג הזה. כי האתר הזה הוא לאו דווקא מקום שבו רק מוצאים דברים ישנים ועתיקים אלא גם דבר...

איזולטור, אגף חדש 1974 מתוך מילון המונחים של גח"א  איזולטור – המבנה שבו היו חדרי חולים למבוגרים וילדים. האחראית הבלעדית לאורך השנים הייתה סוניה נטע בפיקוחן של ברטל ויקטור וג'ני נחמני. גילגולו של איזולטור: בתחילת הדרך בצריף הכחול (שהיה מאוחר יותר חדר ריכוז חינוך, וסטודיו של אגי ורדי) והיום עומד במקום בית משפחת זעירא.   אחר כך הוא עבר למה  שהיום - נווה נועם (עם כמה שיפוצים בדרך). בבתוככינו פברואר 1955 נכתב: הושלמו חדרי-חולים והועברו לייעודם. מעתה אנו מבקשים להשתמש במונח הנכון ולא ב"איזולטור"... רעש בצריך האיזולטור מבתי הילדים ומחדר האוכל הראשון... צייר זאב גוטקינד 1957 כתבה שרון רשב"ם פרופ 2020 בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשהיינו נפלטים ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על ידי המטפלת למרפאה, שם היתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה), מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה היו מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף. ההליכה לשם היתה קצרה אבל אלו היו דק...

המלצה על סרט  אם זה בלוג ארכיון תשאלו את עצמכם למה יש כאן המלצה על סרט? אז קודם כל בפשטות - כל סרט קשור איכשהוא לאיזה ארכיון ולסיפור עבר בצורה זו או אחרת, אבל לא זה הענין... כשקראתי את התקציר של הסרט "שלום ולא להתראות" ידעתי שחובה עלי בתור ארכיונאית לראות אותו.  מדובר בדרמה קומית-טרגית (שילוב מהפנט כשלעצמו) על שלושה אנשים, בינהם ארכיונאי שיוצאים למסע גילוי. אם במקרה הצצתם בעבר על הבלוג הזה אתם יודעים שחידות עבר הם ה'ספסייליטה' של הארכיון שלנו, ובכלל של ארכיונים בארץ ובעולם... כשסוז טראפה בת ה-43 מגלה שהיא חולה במחלה קשה, היא מחליטה לחפש את הבן שילדה בגיל 15 ונאלצה למסור לאימוץ. היא חוטפת את JB, מנהל מערכות מידע שחוק שמחליפים אותו לטובת אדם צעיר יותר שלא יודע עשירית ממה שהוא יודע על מערכות מידע. בשלב מסויים הם מגיעים לרשות המקומית ומחפשים את הארכיון. קודם כל אף אחד לא יודע איפה הארכיון ומה זה בכלל... ואני מלמלתי באולם הקולנוע - איפה הארכיון? במרתף כמובן! - וצדקתי :-) כאשר הם נכנסים בסוף לארכיון החשוך מגלים שמר בלאן, הארכיונאי הוא עיוור. ארכיונאי? עיוור?! נו טוב יש כאן ...

האם ארכיון הוא גם מוזיאון? לדעתי גם תמונות ומסמכים הם סוג של מוזיאון. כאשר אנחנו מקימים תערוכה של הארכיון או מעלים את המסמכים לאינטרנט אנחנו בעצם יוצרים סוג של מוזיאון. אבל מה עם חפצים?  האם הארכיון אמור לשמש גם בית לחפצים ישנים? כלים ששימשו בחדר האוכל? גביעים? בגדים ישנים? רהיטים? ואם כן, איפה הגבול? הרי אין לנו מקום!  ואני לא סתם מעלה את זה כי בהרבה ארכיונים תמצאו לפחות כמה מדפים אם לא חדר שלם ובו תצוגה של חפצים ישנים. אם בקיבוץ או בכל ישוב אחר טרחו בני המקום והקימו מוזיאון לשחזור העבר אז  החפצים צריכים להיות מתועדים בארכיון בצורה רשמית ומצולמים, כך שאם קורה משהו לחפצים עדיין יישמר התיעוד של החומר. אפשר לשקול אפשרות של תיעוד החפצים על ידי מתנדבים מהישוב. אני בטוחה שבארכיונים מסוימים אף מיישמים זאת. אבל אם אין מוזיאון? הנושא הרבה יותר אקוטי כאשר באותו הישוב אין מוזיאון ואז הארכיונאי יודע שאם הוא לא ישמור אצלו בארכיון את החפצים הם חלילה ייעלמו. בקיבוץ גבעת חיים איחוד היה בעבר מעין מוזיאון לשחזור הנקודה (עלייה לקרקע לנקודה בשנת 1952), אבל בשל שיקולים שונים המק...

נושא התכנון ותכניות הבניה בקיבוץ, וכך גם השימור שלהם הוא נושא שהעסיק את החברים ובעלי התפקיד מראשית הקיבוץ.  במשך השנים האחרונות נדד הארכיון ממקום למקום וסבל מהעברות ומחוסר תנאים הולמים לשימור, עד שלפני מספר שנים הוא הגיע למקום הנוכחי מתחת למזכירות בחברותא עם הארכיון הכללי של הקיבוץ. ואיך אני התגלגלתי לשם? הכל התחיל כשיצאתי לגמלאות. בקיבוץ פורסם מכרז שמחפשים אחראי לתאום תכניות הבניה עם ההנהלה וועדת התכנון. ההגדרה הייתה לא ברורה לגמרי.  לאחר מכן הבנתי שמדובר בסידור כל החומר בתחום תכניות הבניה השונות (שהגיע כערימה ממשרד הבניה הישן, שפורק בעקבות בניית השכונה החדשה). ניגשתי למכרז עם עוד מספר מועמדים. לאחר כחודש שבו לא קבלתי כל תשובה, עבדתי בעבודות שונות - כנהג של מוטי זעירא (שסיפרתי לו שכנראה לא התקבלתי לתפקיד), וכעוזר לליאור ערבה בסידור המחסן. אבל טעיתי... ולשמחתי קבלתי את העבודה שנשמעה לי מעניינת ומתאימה לי מלכתחילה. לימים, כשפגשתי את מוטי בדרכי הקיבוץ הוא אמר לי בחיוך: "נו, אתה רואה, לא האמנת?" כן, תודה מוטי על העידוד והתמיכה...  עד מהרה סודר לי מקום...

הכל בעצם התחיל מזה שלא הייתי בטוחה איך כותבים - ברשלום או בר שלום? גרי היה ברשלום, ושרון לקח אתנחתא בשם (או שמא הוריו) והוא קרוי בר שלום. על הורביץ והורוויץ אין מה לדבר... ורגע... למי רותי מהספריה נשואה? לשאול? לעקיבא? אהה בעצם שלי נשואה לעקיבא אז רותי לשאול... ודרורה קרול איך היא קשורה לגלעד כרמי? ובכלל מי יודע איך אני ואלה מירון קרובות משפחה?... ומשה נתיב למה הוא יושב בחדר האוכל עם דבורה עמלי? אהה... נכון הם אחים. וחיה שינדלר אחות של אברהם סינדליס...ידעתם?! ומה הקשר שלהם לדן שגיא? אהה התקלתי אתכם. טוב אם אתם חנוש או דן שגיא או גלעד כרמי או תמי הורוויץ (בו'!) אז ברור שידעתם. ועכשיו יש תינוקת קטנה שגרה בשכונת הבנים החדשה וקוראים לה לולה - על שם מי? ואם כבר גיליתם על שם מי היא אז איך היא קשורה ללאה שחר?  ומה הקשר בין שלומית נחמני לורד נחמני? טוב אין קשר עד כמה שידוע לי... אבל שלומית היא בכלל אחות של עוזי ויש עוד אחות... איך קוראים לה? נו...?! ומה בין נבון למצקין? ואיך אומרים לברון או לב-רון? (היה פעם היילבורן על שם עיר בגרמניה). לפני כשנה רובי ברנע בא אלי עם תעודת נישואין ואמר ל...

במזכירות של גבעת חיים איחוד תלויות הרבה תמונות מהעבר של הקיבוץ. גם זה סוג של מוזיאון. ליד החדר של מנהלת כ"א תלויה כרזה. עברתי לידה המון פעמים ולא התייחסתי אליה. עכשיו פסח וכנראה זה בדיוק הזמן שהייתי צריכה לפתע לשים לב אליה. הנה הכרזה: אז מה ניתן ללמוד מהכרזה? היא משנת 1982? הבסיס שלה הוא קרש גדול ריבועי, שעליו משורטטת מפה גדולה של סדרי מקומות הישיבה בחדר האוכל (1136 מקומות). מצאתי בארכיון את  המסמך הבא סרוק -  רישום  סדר פסח של שמות המשפחות, מספרי הכיסאות ושמות האזורים השונים לישיבה (לפי צמחים). אני לא יודעת ממתי הרישום הזה אבל יש שם הרבה אנשים שכבר לא עמנו וכאלה שכבר עזבו את הקיבוץ. על הקרש הגדול הודבק מעין נייר שקוף שעליו הודבקו שני מלבנים ובינהם עץ. בכל מלבן יש הזמנה לאירוע אחר בפסח: מלבן עליון:  הגיע ליל הסדר הלילה הזה, כל העולם אומרים בו הלל בערב החג יד' ניסן בשעה 19:15 נסב בחדר האוכל לחוג את ליל הסדר מלבן תחתון: בחוהמ"פ יום שישי 13/4 בשעה 22:00 במועדון "פגישה לאין קץ" שירים וקטעי שירה משלנת...