הנקמה המתוקה / גרי בר שלום
הגעתי בערב יום כיפור לברונו (עיר הולדתי) ולמחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר במלון לבשתי את חליפתי היותר יפה וחיפשתי את הבית אליו עברו הורי לאחר עליתי ארצה.
בקומה שלוש צלצלתי בפעמון ופתח לי אדם מבוגר. הצגתי את עצמי.
הוא היסס אך לבסוף הזמין אותי להיכנס. שם ישבו אשתו ובתו הגדולה.
לאחר שישבתי החלטתי שבשום אופן לא אזוז. הצגתי את עצמי כבן הבעלים הקודמים (לפני השואה), ושמתי לב שהם לא ידעו לאן להביט ואני עשיתי כאילו אינני מרגיש בכך והתחלתי לחקור ולדרוש, שמא יש בידם צילום, תמונה, ספר או אולי כלי מזכוכית או ממתכת של הבעלים הקודמים.
הם התעקשו שאין להם מאומה, שנכנסו לדירה ריקה (למה בעצם לא שאלתי אותם כיצד זכו בדירה של יהודים שגורשו).
כאשר הרגשתי את אי הנוחות שלהם משאלותי וממני, גמרתי אומר לשבת ולגרום להם ייסורי מצפון.
אפילו על ביתם הבטתי מלא זעם. כך ביליתי שם שלוש שעות.
אני אינני זוכר יום כיפור גדול יותר ובעל תוכן עמוק יותר מאשר שלוש השעות של נקמתי בגויים האלה.
ומי יודע, לו היה בידי מקל אם לא הייתי קם ומנסה לשבור את רהיטי הבית.
אבל כיום, כשאני, שכל כך הרבה פרטים נחרטים בזיכרוני, איני זוכר לא את הדירה ולא את בעלי הדירה.
הם נשלחו על ידי זכרוני לתהום הנשייה.
*הקלידה מרים ארזי
.jpeg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה