יש ערימה של חבר'ה על הדשא / חנוש מורג
יש ערימה של חבר'ה על הדשא, במילים אלה תיאר מאיר אריאל את ההווי של בני הקיבוץ
ואין מתאים מכך לתיאור האווירה בצריפים של חברת הילדים בקיבוץ.
כל כיתה שכנה בשכונה משלה, כשבכל אחת מן השכונות כיתת לימוד בנויה,
כשלידה מבנים של מקלחת ושירותים, ומסביב להם שתי שורות צריפים לחדרי המגורים. כל
השכונות ביחד היוו את הקמפוס החינוכי, כלומר, את בית הספר הקיבוצי ואת חברת הילדים
שהיו שזורים אחד בשני.
הלימודים, חיי החברה והמסיבות כולם התקיימו בתוך
השכונה שמעבר לקו האקליפטוסים שהפריד בין הצריפים למבני הקיבוץ.
בדרך כלל נאלץ המורה להתחיל את השיעור עם המעטים
שהצליחו להקים את עצמם ישירות מן המיטה לכיתה. המחברות והספרים היו תמיד בתוך התא
שבשולחן בכיתה, תיק בית ספר – מי שמע על דבר כזה בכלל... את הצהרים בילינו יום יום בעבודה במשק הילדים.
אתה יורד לצריפים? כך שאלנו אחד את השני בתום
ארוחת הערב. את שעות הערב עד הארוחה בילינו עם ההורים, לעיתים רחוקות לקחנו את
המחברת או הספר איתנו בערב לבית ההורים כדי לעשות שם שיעורים. השעות שאחר ארוחת
הערב היו שייכות לפעילות החברתית.
הפעילות של חברת הילדים הייתה חיקוי למנגנון שעל פיו פעל הקיבוץ הגדול. היו לנו ועדות, היו שיחות חברה (אסיפות), היו תקנונים של מה כן ומה לא נהוג לעשות, והיו ערבי שבת, חגים ומסיבות. בערב לובשים בגדי בוקר, ואחרי המקלחת בגדי ערב, כל שבוע אותו דבר, אין בעיות ואין התלבטות מה ללבוש היום, ואיך להיראות ביום שישי בערב.
כשקצת גדלנו, והיינו כבר בכיתה י"א הרשו לנו לבחור בפעם הראשונה בד לחצאית שתפרו לנו במתפרה. בכיתה י"ב אפילו הרשו לנו לבחור מעיל באחת מן החנויות הקבועות אליהן התקבצו מדי שבוע כל מחסנאיות התנועה הקיבוצית כדי להביא את האופנה מהעיר לקיבוץ.
זוהי ילדותנו, אז תשאלו – ומה עם כל הרצונות,
המאוויים, החשקים? אלו לא היו קיימים בטרמינולוגיה שלנו, לא ידענו שאפשר לחלום או
לרצות בגד משלי, וכך במשך שנים ארוכות. אז מה הפלא שהיום אני כל כך אוהבת לבחור לי
בגדים וליהנות מקנייה בלתי צפויה ומתוכננת...
וכך, במשך שנים, בילינו יום יום את כל היום עם אותה קבוצת ילדים, כשפה ושם גם מזדמן לנו מפגש עם מישהו גדול מאיתנו או קטן, אבל אנו גדלים בתוך בועה אחת המגוננת עלינו מצד אחד, אבל פה ושם גם מכאיבה ודוקרת לא אחת.
ילדות קיבוצית טיפוסית.
.jpeg)
אני רוצה להכניס קצת צבע לכתבה של חנוש על החבר'ה על הדשא.
השבמחקנניח צבע אישי.
דשא היה בכל כיתה (קבוצת צריפים). שם שיחקנו את משחקי הכיתה למינהם או התיישבנו לשיחות בקבוצה קטנה או יותר גדולה תוך שחותכים עלה דשא ולועסים אותו.
והיה הדשא הגדול שבין השיכבה הצעירה והשיכבה הבוגרת. שם התנהלו משחקי הכדור רבי-המשתתפים.
בחדר בצריף גרו בד"כ שלושה או ארבעה חברה. לכל חדר היתה פינת ארון שהיה למעשה חדרון זעיר עם דלת ובו מדף לכל ילד וממול המדפים מקום לנעלים/סנדלים שבעצם נשארו בד"כ או מתחת המיטה או על המרפסת.
והשיא - איפשהו בחדר היה סליק. מקום מחבוא. או ברצפת הארון או מתחת אחת המיטות. מתחת 4 או 6 מרצפות נחפר בור קטן עם קירות בטון ושם היינו מטמינים ממתקים שסחבנו בהתגנבות מהאספקה-קטנה (כולבולית) או מהאקונומיה. או שלא הסתרנו שם כלום. אבל סליק היה.
איך עוד להכניס צבע? כי החיים שלנו היו צבעוניים בצורה בלתי-רגילה.
וועדות של חברת-הילדים היו מקום מפגש עם בני כיתות אחרות. דיונים. תוכן. תחושת יחד.
מסיבות. תמיד לחפש תוכן חדש ולהכין ולבנות תוכנית ולהשתתף.
והריקודים. הוי הריקודים. מהורה סוחפת אל ריקודי התנועות במעגל ונמשך אל ריקודי הזוגות ובסוף בסוף הסלוניים. וזה יחד ואנרגיה וקצב ואיכות ומפגש עם בנות זוג.
קבלת-שבת - אף פעם קבלת-שבת אחת לא היתה העתק של קבלת-שבת אחרת. תמיד תוכן חדש. לחפש אותו. לגבש אותו. להכין להופעה לפני כולם. קטע קריאה, ונגינה ושירה בסולו וביחד.
יצירה מתמדת.
הדרכה - להכין תוכן לפעולה הבאה. להיות אטרקטיבי, מעניין, משעשע, חברותי, תורם מחנך.
יצירה מתמדת.
ומשק-בי"ס. מפגש עם החי. דאגה, ליטוף, טיפול, הזנה, טיפוח, עבודה עם חברים. יצירה מתמדת.
ועוד ועוד.
אצלי אישית - חוג אלקטרוניקה (אבנר-אנגל וחיים ויטל). כמעט ערב ערב. היה להם אוסילוסקופ שרואים עליו גלי תדירות רצים בצבע ירוק. וואו אמיתי. ובונים ומלחימים מכשירים אלקטרוניים - בין השאר רדיו-גביש עם אוזניות שהקדים את הטרנזיסטור.
ובריכת-השחיה בה בילינו כל רגע פנוי. משחקי כדרים-באים במי הבריכה הירוקים מירוקת (שאז ניתן להסתתר בצלילה על הקרקעית מבלי שיכולים לראות אותך ולתפוס אותך ולהתגנב בצלילה אל קיר המטרה שממול).
ויש בחורשה בבריכה מתקני טיפוס. ומאחרי הדשא קרוסלה של סולמות ואיגלו הפוך ענק מצינורות ברזל עליו מעבירים את המשקל כך שכל פעם חלק אחר שלו אל-על. ומסלול להחלקה עם סקטים.
ובהמשך אימוני שחיה (אריה מילר) או כדור-מים. 3 ק"מ שחיה ביום, זה כן משחק ילדים.
ובחורף אימוני כושר בחדר-כושר. יש שם כמה מתקנים. לדוגמה מתקן משיכה לחיזוק שרירי הידיים לשחיה עשוי מגומי של פנימית גלגל רכב.
יצירה ועיסוק מתמידים ונמשכים.
ולעזור עם מערכות ההגברה למסיבות וארועים של כלל המשק. לעזור לדב רשבם. לעזור לדימיטרוף. לעזור עם מערכות הפרוז'קטורים לאותם ארועים.
כל הזמן להתנדב, לתת וליצור.
למדתי גם להפעיל את מקרן הסרטים 16 מ"מ שהוצב מידי יום שלישי בחדר האוכל לסרט השבועי. טוני אזניה היתה תולה מודעה בחדר-האוכל שהסרט הערב מתאים מכיתה X ומעלה או לא מתאים לילדים בכלל ולי... זה בכלל לא נגע. אני הייתי בפנים מסריט את הסרט בזמן שהחברה מהכיתה הסתתרו בשיחים ליד האיזולטור לראות אותו הפוך מהמסך שהיה על החלון הגדול בחדר-אוכל.
והיו משחקי-לילה בכל רחבי הקיבוץ מסוג סימני-דרך. נערכו בד"כ אחרי ארוחת הערב של הילדים בחדר-האוכל.
והיו חבורות סודיות (מין חסמב"ה כזה) שעשו דברים טובים וגם קצת פחות טובים ובסוד מוחלט בהחלט. כן, עוד צבע לתמונה צבעונית שיגעון.
וגיוסים בשבת לעישוב בכותנה או קטיף בפרדס.
כל זה קצת, רק קצת מהעושר שהביאה כאן חנוש ככותרות בכתבה.