ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

 50 שנה למדינה  -  יום הזיכרון שלי  אפריל 1998 (יום הזיכרון)

אבא של יורם מהגנון שלי נהרג בהתקפה על כפר-סאלד במלחמת השחרור. זה היה לפני חמישים שנה, ואף שהייתי קטנטנה אני זוכרת זאת היטב. איך מי שהיה סתם יורם מהגנון שלי הפך להיות יתום.

כשהגעתי אחרי הפילוג לגבעת-חיים, הכרתי את אורה (מכיתה מעלי). גם לה אין אבא. אמרו לי שהוא נהרג בשבת השחורה.

מקץ כמה שנים (אני בכיתה ו') בהגיעי בערב לשכונת הצריפים שלנו, בנקודה החדשה, סיפרו לי שמיכאל כפרי וגד סמואל, אבא של שולה ואבא של עמוס מכיתה מתחתיי נהרגו בהתקפה של הפדאיון.

בהיותי בכיתה ט', בזמן ששתלנו את הדשא בין חדר האוכל לשכונה ב', הודיעו לנו שאמנון, אח של ניסן מהכיתה שלי, נהרג באימונים בצבא.

בזמן שירותי הצבאי נהרג מאיר, מכיתה מעלי, בתאונת מטוס, ואחר כך איתמר, שהיה צעיר ממני, מת בריצת אימונים.

תקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים. עוד טרם התחילה המלחמה עלו קבוצת חיילים על מארב. ביניהם נהרג אבנר זמיר, שהכרתי אותו מטיולי החטיבה ואחר כך משירותי בצבא. לימים, כשהכרתי את שלומית זמיר (היום מירון), התברר לי שהוא אחיה. הבנתי: המלחמה שתפרוץ רעה ומרה תהיה, ואכן, שמחת הניצחון לאחר מלחמת ששת הימים מרה הייתה לחיכי, עם היוודע מותם של ינקי, אח של רעיה מהכיתה שלי, ועופר, השכן שלי ורעי מילדות.

עופר פניגר

אחרי המלחמה נהרג גלעד, אח של גיורא מהכיתה שלי, ואחר כך, במלחמה בבקעה, יובל, אח של גלעד מהכיתה שלי. ואחר כך בהתשה בסיני, גבי, אח של יהודית, אז שכנתי האהובה. ובפשיטה על האי שדואן  -  ישראל של מינה ושאול, שגרו מאחורי ביתי.

ואז הגיע תורה של מלחמת יום כיפור ולרשימה שלי הצטרפו בני ואמיתי ואברמל'ה, ויאיר, חנוך ודודו, שעם כולם גדלתי בחברת הילדים, במחנות, בשיחות ומסיבות, וגם אילן, הצעיר בחבורה, שהיה זכור לי כנסיך קטן מנגן בחליל.

אילן ברונר

בסוף המלחמה הארורה ההיא נהרג עוזי, הגיס שלי האהוב, ומשפחתי נפגעה ללא תקנה.

לאחר כל אלה בגרנו והפכנו להורים, והחרב המתהפכת אינה מרפה. ועכשיו אלה ילדים שאנחנו גידלנו בבתי התינוקות, בפעוטונים, בבתי הילדים, בחצרות...

איתן רותם

במלחמת של"ג נהרג איתן של רבקהל'ה ואריה, ויוסף, הצעיר לבית בן-אור (שבעצם סוגר את רשימת הרוגי הדור שלנו) ואחר כך נקטף נבות של ברכה ושמעון והרשימה איננה נסגרת, כי רק לפני שלוש שנים נהרג לירון של תמר ופטר בלבנון, ולפני שנה, באסון המסוקים  -  דותן של נעמי וביל.

דותן כהן

כשאני סוקרת את כל מחלקת הגברים המפוארת הזאת, ששלושה דורות הרוגים בה, אף שהם ארוגים בחיי, בחיי כולנו, אני יודעת  -  חיים אין בהם. ואני חווה מוחשית את היעדרם כמשקל סגולי שרובץ עלי  -  עלינו. אין לי ספק, שיחד איתם היינו נראים אחרת. המדינה כולה על כל הרוגיה הייתה נראית אחרת. ועל כן, מכל הררי המילים שנאמרו בימים כאלה חוזר אלי דווקא 

משפט משיר של טשרניחובסקי משכבר הימים:

"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד"

בימים אלה של יש ברירה, הבזבוז הפך לפשט, והוא משווע לשמיים. מוכרחים, מוכרחים לפעול להפסיקו.