אהבה היא מילה יפה...

היום ולנטיין דיי!

זה לא חג יהודי ואל תכעסו ישר.
אני אנסה גם להתייחס לחג האהבה היהודי כשיגיע במהרה...

אבל בנתיים - אהבה!
לפעמים אפילו צריך תירוץ נוצרי בשביל להתייחס לזה.

בפייסבוק היה סטטוס מצחיק שמצא חן בעיני -

גבר שישכח את יום האהבה, אישתו תזכיר לו את יום השואה.

בדיוק בגלל זה אני אוהבת את הפייסבוק. חיוך ושמחה.

ואהבה...

אני לא במוד לדבר לעומק על האהבה כמו שדברתי בפוסט קודם על המוות. סליחה.

אבל הנה משהו שקשור לנושא ולארכיון.

סרקנו תמונות בארכיון שצילם עמרם נבו, ולפתע נפגשנו בתמונה של חתונה מהתקופה הראשונה של הקמת הקיבוץ,
ואיננו יודעים מי הזוג שהתחתן ומה הסיפור!
כנראה משנות החמישים של המאה שעברה.

נשמח לעזרה בזיהוי המשתתפים!

ולסיום חינני ומרגש מכתב אהבה שאינו קשור לקיבוץ ולארכיון אבל פשוט קשור לאהבה:

אבשלום פיינברג מאוהב ברבקה אהרונסון מאת אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון זכרון יעקב, 1 במרץ 1911 אלף נשיקות לך, אהובתי כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהבותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך, אהובתי. כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי. ראשית כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות, כמו ששמות למען התייפות היפות מחרוזת של פנינים. ואחרי כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוד, אוזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ. ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כחוט השערה. ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש שכצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים, צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל… ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות. ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור הבשר והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק. ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ונשיקה על פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך, ואל השרוולים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים. ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. והנה כוסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות. ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה! ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק, איה, אהובתי, מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, איהו מלא אור מעיין האור? את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, ולהדביק פי במעיין האור לשתות ולשתות עד רוות, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאב. ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות ותשעים ותשע נשיקות יפתי. ובכל זאת! אלף נשיקות לך כוכבי! מקור: כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, אהרון אמיר, שקמונה ירושלים, 1975

ולעוד מכתבי אהבה מהפנטים: לחצו כאן

שלכם באהבה...

היידי עפרון