לוויה אביבית ראשונה בקיבוץ (מתוך MYNET קיבוץ) / ארנון לפיד

מקור: MYNET קיבוץ

כל כך טוב ואביבי היה לנו שם, באותו יום, על הגבעה ליד הקיבוץ, ואושר אינסופי בלב. עד שנראתה ממרחק, מתנהלת וקרבה, תהלוכה של חברים וחברות. האביב של ארנון לפיד
ארנון לפיד

אביב חיי היה קצר מכל האביבים, קצרצר ממש היה, כאורך ה"חופש בצהריים" - כך נקרא בילדותנו אותו יום יחיד בשבוע, שבו היינו פטורים ממנוחת צהריים ("הראש לקיר!" פקדה המטפלת. זוכרים?) ומשוחררים להרפתקאות, ללא חסותו המעיקה של מבוגר - באחד מימי ראשית הקיץ של כיתה ג', אולי ד'.

בין חלופות הבילוי הצנועות שהנעימו את ילדותנו, שבנו ובחרנו גם באותם צהריים, באהובה מכולן: טיול, בעצם מסע ממש, אל חולות זלפי, שהשתרעו ממזרח לקיבוץ.


זלפי, כך סיפרו הוותיקים, היה בשכבר הימים, וכמו שהיה בסמוך לכל קיבוץ עברי, כפר ערבי לא-גדול. מכל שטחי הכפר, שעל כולם ניטעו פרדסים עבריים, נותרה חשופה, עוטה סוד וריחות עשן וגללי עזים, רק גבעה אחת קטנה, ועליה שני בתי אבן-כורכר חרבים, משוכת צבר, ובור מים בסלע, חוסה בצלו של עץ דומים רחב-נוף.

לשם שעטו באותו יום רגלינו הזעירות, בידינו הדקיקות מקלות וקופסות פח בקצותיהן, לקטוף סברס, וצנצנות זכוכית, לכלוא בתוכן עקרבים שישלוף יובל בגבורה מתחת סלעים שנסיט מרבצם.

זה היה כאמור, בסוף האביב - ראשית הקיץ, של שנה רחוקה מלזכור את מקומה בלוח, אבל את צבע השמים, חי שמים, איני שוכח - הם היו כחולים מכל כחול - וגם לא את האוויר החמים, שרחש פרפרים ורמשים מעופפים, ולא את ריחות פריחת ההדרים, ואת חמצמצותם של הדומים, ומתיקותם של פירות הצבר.
  
כל כך טוב ואביבי היה לנו שם, באותו יום, על הגבעה - מי ידע ומי הוטרד אז מגורל יושביה, שנעלמו - עד שלא נתנו דעתנו, והרי שעונים טרם קיבלנו, לשעות שחלפו וחצו זה מכבר את גבול הזמן שהוקצה לנו.

וכשנתנו דעתנו, הזדרזנו לצאת בדרך חזרה מערבה, לקיבוץ; עקרבים רוחשים בצנצנות, פלומת קוצים דוקרת ידיים ולשון, דומים מעוכים בכיסים, ואושר אינסופי בלב. עד שנראתה ממרחק, מתנהלת וקרבה, תהלוכה של חברים וחברות, ופניה אל המגרש הריק בשולי הקיבוץ, שנועד לשמש - כך שמענו מההורים - בית קברות.

המקום שיקברו בו את המתים. בראש התהלוכה, על כתפי שישה חברים, נישא ארון מעץ. דוממים וקודרים שלא כרגיל צעדו החברים, כמה מהם בכו בקול, כמה כבשו בכיים, וליד תלולית עפר טרי עצרו, פרקו את הארון,

קשרו בחבלים, ואט אט הורידו לתוך בור. קפואים על עומדנו, חבויים בין עצי הפרדס, התבוננו משתאים במתרחש. "מישהו מת", אמרה איה בלחישה. "זו הלוויה", הסביר אלי. "תיכף ימלאו את הבור באדמה", הוסיף דודו.

איך ידעו? וזה, אכן, מה שעשו החברים, באתים ובמעדרים, כל חבר בתורו, עד שהתגבהה ערימת עפר על הבור, ושלט עץ נתקע בה, וצרורות פרחים הונחו עליה.

קבר ראשון נכרה באדמת הקיבוץ. מת ראשון נטמן בו, ואת זה איני שוכח. כי בסוף החופש בצהריים, באמצע אותו אביב, הגיח לראשונה המוות מתוך הסיפורים והשמועות אל חיינו, וטלטל את תום ילדותנו. בא, ולא נטש עוד. הרבה אביבים עברו מאז, ועודם אביביים, וארוכים הרבה יותר מהאביב הקצר ההוא, וגם תכולים וזוהרים לתפארת, אבל בקצה אושרם, למדתי אז, תמיד אורב, חורפי וקודר, מר המוות.