נאמנות לבן גוריון או ימי הפילוג ה"עליזים".../ חגי דור

ב1 לדצמבר 2014 מלאו 41 שנים לפטירתו של בן גוריון.
הפילוג בין שתי הגבעות קשור כמובן ישירות לדוד בן גוריון, והוא אף נכח בטקס הנחת אבן הפינה של הקיבוץ ב-1952.
אבל כדי לציין את התאריך בחרתי דווקא בסיפור קטן וחמוד של חגי דור שנכתב בחוברת בר מצווה של כיתת רותם ב-1989: סיפורים מ"החיים"

הימים, ימים שלאחר הפילוג בגבעת חיים מאוחד.
אנחנו, ילדי כיתה ג', עדיין לא עברנו לנקודה החדשה. הורינו מנסים למנוע מאתנו ככל האפשר את טראומת הפילוג, אך אנחנו, בחושינו המחודדים, חשים את המתח, הכעס והרוגז שבין שני המחנות - האיחוד והמאוחד.
בשלב מסוים הופרדו ילדי האיחוד מילדי המאוחד ופוזרו לבתי ילדים שונים. אנחנו שוכנו בבית ילדים, בקצהו של הדשא שליד בית התרבות. בסמוך היו בתי ילדים של כתות אחרות ושל ילדי הקבוץ המאוחד, אך אנחנו לא התערבנו ביניהם ונהגנו לשחק בנפרד.
בימי הקיץ, אחרי ארוחת הצהריים והמקלחת היינו יוצאים לשחק בחצר בית הילדים עם תחתונים וגופיות, כמנהג הימים ההם. במפגשים הצפויים והבלתי צפויים עם ילדי חקבוץ חמאוחד נהגנו אנחנו להכריז בקול מתגרה: "יחי בן-גוריון", וילדי המאוחד, להבדיל, היו משיבים: "יחי בן־אהרון".
יום אחד בשעות הצהריים, בהיותנו עסוקים במשחקי חצר, קרבה ובאה אלינו קבוצת ילדים בוגרים "משלנו" וחיפשה "קרבן" שיבצע תעלול כלשהו.
דקות רבות ניסו לשכנע אחד מאתנו שירוץ ויפרוץ אל בית התרבות, שבו התקיימה ועידת הקיבוץ המאוחד דאז. אני קיבלתי על עצמי את המשימה, לרוץ פנימה, לצעוק "יחי בן-גוריון" ולברוח...
בין הנוכחים בועידה היה כמובן גם יצחק בן-אהרון, ממנהיגי הקיבוץ המאוחד.
לאחר שנכנסתי לבית התרבות ותקעתי בקול גדול - "יחי בן-גוריון", פניתי לאחור וברחתי בריצה לעבר בית הילדים הקרוב.
במחצית הדרך השיג אותי בן-אהרון בכבודו ובעצמו וכיבד אותי במה שנראה לי אז כמכות נאמנות - דבר שלא מנע ממני כמובן להמשיך ולתמוך ב״יחי בן-גוריון" עד עצם היום הזה.
חגי דור