סיפורה של תמונה / חנוש מורג

בפתח הדלת של הארכיון מצאנו לאחרונה ארגז קרטון ובו ספרים, פריטים שונים, ועוד חפצים שמהם הבנו מיד מי הניחה...

המבט נפל על תמונה ממוסגרת באופן צנוע, ציור בגירי שעווה. סגנון הציור עורר בי "חשד" שהוא צויר על ידי גרטה יחיאלי ומתכולת הארגז שיערתי שהתמונה הייתה תלויה בביתם הצנוע של משפחת פולק במשך שנים רבות.

זה היה קדימון קטן למה הביא אותי לכתוב על שתי חברות קיבוץ, שהתהלכו בשביליו לאורך שנים רבות, עוד מראשיתו במאוחד. וכך, באופן כל כך מקרי, חושף בפני קרטון צנוע סיפור של ידידות בין שתי נשים: רות פולק  שהלכה לא מזמן לעולמה, וגרטה יחיאלי שנפטרה לפני שלושים שנים. כל אחת עולם ומלואו, והציור האינטימי הזה גורם לי לרצות לספר על כל אחת מהן, שתיהן צנועות בדרכן המיוחדת, אך כה שונות זו מזו. רציתי להשלים סיפור שלא הכרתי, מה הביא את גרטה לתת לרות ציור שלה.

רות, אישה מופנמת, עדינה ונעימה. צעדה את דרכה בקיבוץ הרחק מאור הזרקורים. ביתם הצנוע של משפחת פולק, דוגמא לרוח המקום ששרתה כאן לאורך כל השנים. רות עצמה התרחקה כל השנים מאור הזרקורים, גם אם היו לא פעם קרובים אליה מאד, ולו גם בזכות בעלה אורי פולק. לרות לא היו, ולא היו יכולים להיות, יריבים או אויבים, כי מיסודה הייתה אישה טובה, מקבלת, מבינה ואהובה בדרכה השקטה. אני נזכרת בה, לבושה בשמלה ספורטיבית פשוטה, בדרך שבין הבית למכבסה, דמות גבוהה, קצת כפופה, סיגריה ביד, ותמיד תמיד מלווה בכלבלב.
הייתה לה דרך משלה להגיד את דעתה, דרך אנדרסטיטמנטית שאיפיינה את הליכותיה בכלל. לא בדיבור גבוה, גם לא, חס וחלילה, נאום באסיפה הכללית, אלא באמירה שקטה ובוחנת, לפעמים אפילו צינית, ואתה כבר הבנת...
ילדיה של רות הם אוהבי חיות, ולא בכדי. רות הנחילה להם אהבה זאת עוד בצעירותם. במשך שנים היה הבית של משפחת פולק מחסה לכלב עזוב או לחתול רחוב. עד הסוף ליווה אותה בביתה החתול הנאמן לה, ביחד עם לני המטפלת המסורה שלה.

לא יודעת מתי ואיך זה קרה שרות החליטה לעבוד גם בחינוך, וזכיתי אני להיות בכיתה שבה היא טיפלה – היינו אז בכיתה יא-יב. גם כאן, באופן שהכי הולם אותה, כמעט ולא התערבה בדרמות של חיינו, אך ידעה להיות מאחורי הקלעים כשהיה צריך אותה. את הכביסה תמיד מצאנו מונחת ומקופלת, תמיד נעימה ומלאת רצון לעזור. את מסירותה המיוחדת גיליתי עוד יותר כשהייתי בצבא, והיא מנסה לפצות אותי אחרי מות אימי בעוגיות מעשה ידיה, שיהיה משהו לקחת לצבא... זה משהו שלא שוכחים.
אני לא זוכרת את רות כחברה פעילה בוועדה כלשהי, את תרומתה ועזרתה היא הגישה בשקט, הרחק מן הכותרות. זוהי רות, כשצריך לעשות – עושים, לא מדברים... עד הסוף אהבה לקרוא ספרים, וכשלא יכלה כבר לקרוא כי עיניה לא עמדו במשימה, שמעה ספרים מתוך קלטות. גרמנית תמיד הייתה שפת הקריאה המועדפת, כמו רבים מבני הדור ההוא ששפת אימם ליוותה אותם ברגעים האינטימיים באמת.
זאת הייתה רות. נדמה לי שהפסוק כבודה של אישה פנימה, הולם אותה עד מאד.
וגרטה, באופן כל כך לא מפתיע, גם היא אישה שנוכחותה מורגשת בדממה ולא ברעש. גרטה הייתה תופרת רבת תושייה, ידה בכל – תחפושות להצגות, תחפושות לילדים (עד היום אני זוכרת את התחפושת לפורים שהכינה לאחי ראובן – החלילן על פי התמונה של מאנה), וכמובן בתפירה הסלונית לכל חברות הקיבוץ.

באסיפה - גרטה ונירה יחיאלי (פארן), שושנקה דייג  

וגם היא, באופן כל כך צפוי – מתרחקת מחשיפה ציבורית, גם כשבעלה צבי יחיאלי עתיר מעשים ושליחויות, עסוק בכך מעל לראש, היא יושבת בית, צנועה, אך מאד דעתנית. ועוד קווי דמיון אני מוצאת בין רות לבינה – הלבוש הצנוע, הבית שאין בו זכר למותרות, על אף שהיו הרבה הזדמנויות לרכוש כאלו. תאמרו, זה איפיין את כל בתי החברים, וזה נכון, אך כשזה גם בבית של אנשים שכבר היו בשליחויות וראו עולם, זה מפתיע יותר.
לא רבים ידעו שגרטה גם הייתה ציירת, ולא רק ציירת, היו לה כמה אהבות – נוסף על הציור הייתה לה חיבה רבה לשפה העברית. לא מזמן, בערב של יום האישה, סיפרה סימה שרי סיפור נחמד על גרטה והעברית. לא רבים היו החברים שגרטה נתנה להם ציור, מבחינתה הציור היה משהו השמור לבעליו, הוא היה חלקת האלוהים הקטנה שלה. והנה כאן, נפרש לו סיפור קטן של חברות בין שתי חברות שסיפור ידידותן לא היה לי מוכר. כשפתחתי את המסגרת כדי לנקות ולהסיר אבק מן התמונה גיליתי על גב הציור את ההקדשה: לרות, ליום הולדת שישים. בשולי הציור בראשי תיבות רשמה גרטה את שמה, עם תוספת התאריך, בחודש העברי כמובן. כבר אמרנו – גרטה הייתה קנאית לעברית. נירה פארן, בתה, מוסיפה לי עוד קצת אינפורמציה: היא רשמה תמיד רק את התאריכים העבריים, מקפידה בהגייה כמו שהקפידה בתפירה...
אז הנה, נמצאה לי הזדמנות נהדרת לספר על שתי נשים מופלאות שחיו כאן בגבעה, כל אחת מיוחדת וצנועה בדרכה.