חברי הראשון לעבודה במשק / ראובן הישראלי

מוקדש לכל חוטבי העצים ושואבי המים באשר הם שם.

באחד מימי הסתיו הראשונים הגעתי למקום המשק הצעיר. שני צריפים במרומי הגבעה ושורה ארוכה של איקליפטוסים, ספק שתילים ספק עצים צעירים.

לבי דפק בחוזקה: אכן זה המקום בו קשרת גורלך... איך יקבלוך החברים ? איך תסתגל לעבודה זו החדשה ?

הכל היה עדין כה בלתי רגיל ובלתי מציאותי, המרחבים מסביב מכוסים עשב דוקרני, הרי אפרים המכחילים במרחקים והמית הים הנשמעת מרחוק רחוק...

קבלת הפנים הייתה קצרה ועניינית. נתבקשתי להביא את ארוחת הצהרים שנתאחרה לחורש הבודד, העובד בין גבעות החול הרחוקות – (עליהן בנוי עתה הכפר השכן). אחר כך נקראתי למאפיה , שם ביקשוני להעביר שני שקי לחם לחברינו בחדרה. "כיצד אעמיס את שני השקים הכבדים האלה על שכמי ?" אך מיד העמידוני על טעותי. לא אני, כי אם החמור, אחת מבהמות המשא הראשונות במשקנו הצעיר, שנשא את השם הסמלי "בראשית", יישא את המשא ואני אתנסה רק במקצוע החדש, אך ישן נושן בארץ עתיקה זאת, להיות מחמר אחרי היצור התנכי הלזה.

כך קשרתי לראשונה קשרים עם בהמת "בראשית" זו. החברים קשרו היטב את השקיים על מרדעת הבהמה ואנחנו פסענו לאט לאט בשביל בו הגעתי ל"ואדי" לפני מספר שעות בבואי מחדרה. נעלי השאירו עקבות עמוקים בחול הרך והחמור נענע בראשו העטור רעמת שיבה, כאילו רצה לומר: "אכן חזרת לארץ ה"בראשית" ואתה מביא לחמך לחברים. ברוך בואך." 

שקעתי בחלומות, הרהרתי, הרהרתי, ופתאום מבלי ששמתי לב לכך אפפני החושך. דפקתי בבהמה, אך כעבור צעדים אחדים הבהמה עמדה ולא זזה עוד מן המקום. היא רחרחה סביב-סביב באויר, עשתה פניה חדה והחלה לצעוד בכיוון אחר. מבויש נגררתי אחרי "מורה דרכי". כנראה החמור רגיל לקחת את משאו יום-יום בדרך זו בוטח יותר בחושו הטבעי מאשר ביכולת ההדרכה של המחמר אחריו. עם חשכה נכנסתי למחננו הקטן בחדרה, שעמד אז בראשית בנינו.

מאותו מאורע נקשר ליבי אל הבהמה הנבונה והגורל רצה ש"בראשית" היה לחברי הראשון בעבודה במשק הצעיר.

בוקר בוקר ירדתי אל הבאר, שחפירתה נסתיימה באותם הימים, עמדתי מספר אמות מתחת לפני הקרקע שקרקעית הבאר עמוקה מתחתי. עם גבי לחוץ אל קיר הבאר שאבתי במשאבתי הקטנה, פעם ביד ימין ופעם בשמאל. צינור הגומי פלט בינתיים סילוני מים דקים לחבית שעמדה סמוך לפי הבאר. חברי לעבודה, שעד כה לעס להנאתו את העשב הדוקרני אשר מסביב נכנס עתה לפעולה. בסבלנות הוא עמד שהעמסתי על גבו את ארבעת הפחים המלאים.

אחר כך התחילה חלוקת הנוזל היקר. חבית אחר חבית מלאנו באמונה. אחת הוקדשה לפרתנו היחידה – ליבודית. חבית אחרת הועמדה לרשות משתלת הירקות הקטנה. חבית אחרת עמדה על גג המקלחת הקטנה, אולם המיכל החשוב ביותר ניצב ליד פתח המטבח ומשם נשמעה מדי עוברי כל פעם הזעקה המחרידה "מים"! אולם החמור לא התרגש ופסע במתינותו התנ"כית על פני החצר.

יום אחר יום עבר בעבודה חד-גונית זו. לבי התמלא עוז בחושבי כי נהייתי בורג במכונת המשק הקטן. כשישבתי בחדר-האוכל הזעיר ורואה הייתי את החברים לוגמים להנאתם את מרק הפירות הקר, נתמלאתי גאווה. אלה המים הקרים שלי, אומר אני; שואב אני אותם ממעמקי האדמה! יצאו החברים מהמקלחת נקיים ומגולחים, חשבתי: "הנה ידי עזרו להנעים את חיי החברים". עייף ורצוץ שכבתי לפעמים בלילה על מיטתי הקשה אך פתאום החרידתני זעקת הטבחית: "אין מים!". קמתי ויצאתי לאפלולית הלילה. בחוץ עמד חברי האילם. בסבלנות הוא ירד עמי למקור המים וחיכה למשאו הרטוב, כדי לרוות את צימאון החבריא.

בצפייה חיכיתי לשבת. התגעגעתי לספר ולשלוות המנוחה. אולם בערב שבת באה ההודעה הבלתי הנעימה: "מחר אתה תורן בחדרה". והסדרן עיין ברשימותיו: "חטיבת עצים". עם בוקר, כל המחנה עדיין נם, אני חובש את חמורי ובצעדים איטיים, צעדי שבת, מפליג החמור על פני השממה. ציפורים בודדות מציצות, הרי אפרים מכחילים, הכרמל רומז מרחוק והאויר מתמלא שמחה ובטחון: טובים הימים האלה, ימים של שאיבת מים וחטיבת עצים, ימי בראשית !