ועדת קליטה, טרמינולוגיה ומשמעות / חנוש מורג

לפני כמה זמן עיתונאית פנתה לארכיון בשאלה לגבי ועדות הקליטה לאורך השנים בקיבוץ.
השאלה עוררה אותנו לחשוב על משמעות המושג וגילגולו.

ונתחיל בציטוט מתוך הספר "אלף-בית של קיבוץ" מאת עזריה אלון ואראלה (מגזרות), 1993
"ק, קליטה: האם יכול איש שלא השתתף בהקמת קיבוץ, ולא נולד בו
להתקבל אליו כחבר ולחיות בו?
כן. הקיבוצים קולטים חברים חדשים
מכל הארצות ומכל עדות ישראל.
מי שמבקש להיות חבר בא קודם לקיבוץ כמועמד,
חי בו שנה או יותר; עובד, מכיר חברים,
החברים מכירים אותו. הוא מרגיש מה זה קיבוץ.
במשך הזמן הוא מחליט אם הוא באמת רוצה לחיות בקיבוץ,
ובאספה מחליטים החברים אם הם רוצים בו כחבר.
כך הוא נהיה לחבר."

המונח של ועדות קבלה לא היה מונח מחצר הקיבוץ, אלא חדר מתוך צורות חיים אחרות – יישובים קהילתיים וכו', ארגונים כלכליים, שקיבלו חברים חדשים בתהליך של בחירה ולא של קליטה.
שאלנו את עצמנו מה השתנה, וגילינו כמה דברים שלא היינו מודעים אליהם עד כה, אז הנה קצת מן הגילויים הקטנים הללו.

בראשית היה קיבוץ אחרי פילוג - קיבוץ שרצה להגדיל את שורותיו, גם בגלל שהיה דרוש כוח עבודה, וגם כי השיטה דגלה בקיבוץ גדול עם הרבה ילדים.
הקליטה הייתה חלק מסדר היום הקיבוצי, וועדת קליטה אספה מכל הבא ליד, כמעט... בשנות החמישים הראשונות נקלטו כאן עולים מגלי העלייה השונים, בעיקר מפולין, שאז עוד איפשרה עלייה, מארגנטינה, ועוד. מארצות המזרח הגיעו מעטים, רובם היו כאלו שנשארו אחרי אולפן חקלאי שהיה בקיבוץ (מוסה עכה, למשל).
רובם של הנקלטים מגל הקליטה הזה עזבו מי מהר מאד, ומי לאט יותר.

באמצע שנות החמישים התחילה קליטה של זוגות מן העיר – אפילו שם היה לגל הקליטה הזה – "מן העיר אל הכפר". נבנה שיכון מיוחד שבו החדרים היו בסטנדרט גבוה משל צריפי העץ, אך נמוך במשהו מדירות שיכון הוותיקים. הבתים האלו קיימים עדיין – התמזגו בתוך השכונה של משק בי"ס (שלושת הבתים ממערב לדרך העולה לצומת משפחת ידיד).
את היחס החיובי לקליטה אפשר לחוש בכך שלא הרבו במבחני קבלה. נתנו לניסיון לדבר בעד עצמו. הציגו את המשפחה המועמדת ולרוב היא נקלטה, ואמנם רובם גם ידעו היטב את הדרך החוצה – את הסינון עשו החיים.

מחזור טו בקבלה לחברות

מחזור יד בקבלה לחברות

עברו שנים וקבלת חברים נעשתה בעיקר כשבני משק סיימו י"ב. כולם היו באופן אוטומטי חברים מן השורה. רק לעיתים היה מתעורר איזה שהוא סייג, וגם אז לא ממש מנעו קבלת בן משק לחברות.
תוך כדי אותן שנים, הקיבוץ גדל ומקבל חברים חדשים בעיקר דרך נישואי הבנים והבנות, וכך נוצר מעמד של נקלטים שאינם בני משק, ביניהם היו רבים בני קיבוץ (מקיבוצים אחרים); וגם בני ובנות זוג שהיו כאן באולפן או במתנדבים (וכך התעבתה לה הקבוצה של דוברי אנגלית – יוצאי הארצות האנגלו-סכסיות), וכמובן שהיו גם כאלו ללא כותרת מסוימת. (בארכיון יש לנו כמה סטטיסטיקות שעדי אהב לעשות על מוצאם של בני הזוג שהצטרפו לקיבוץ – מה שנקרא "מוצא המינים", יעני...)

עם עבור השנים קלטו בדרך כלל בתהליך קליטה יזום רק כשהיה צורך מסוים, למשל, מורה, או חשמלאי או גננת (ענת סלייבי, למשל).
בשנות השמונים היה נדמה ששכבת הצעירים של אז – גילאי חמישים-שישים של היום, אינה עבה מספיק, והגדירו את הצורך בקליטה של צעירים בלבד.
היו ניסיונות שלא צלחו ברובם, הם היו צעירים ללא משפחות, וזה כנראה מה שהקשה על הקליטה. מעטים, אולי אחד בלבד, נשארו כזכר לגל הקליטה הזה (ירון למפרט). את גל הקליטה הזה סיימה קבוצת משפחות שהצטרפה לקיבוץ מאלומות – קיבוץ שהתפרק (משפחות מצקין, סקרישבסקי וגם בן-נוח ובוניטוב).

ואז, הגיעו השינויים. ולאט לאט הבינו שזה יגרור אחריו שינוי בסדרי עולם – מישהו כבר כנראה ידע שקליטה משמעותה גם שיוך בתים ונכסים, ואיך נתחלק במעט שיש? והבינו שמעתה הקליטה תהיה רק על בסיס של בניית בית, ומכאן ואילך השתנתה גם הטרמינולוגיה.
בן חוזר אינו נחשב נקלט, ולכן גם הקושי בחידוש ועדת קליטה, שלא בדיוק יודעת מהו תפקידה.
איך שלא יהיה, הקיבוץ תמיד ראה בקליטה ערך חשוב, והיחס לנקלטים היה מושקע, גם אם הנקלטים חוו משבר קשה בתהליך הקליטה. בתהליך הזה אמורים שני הצדדים לבחור זה בזו או זו בזה, וזה לא תמיד קל, כמו שאנחנו יודעים...