טקסט טבול בטבסקו / היידי עפרון

ארכיון הוא לא רק מצמוצי עונג בצפייה בצילומים נוסטלגים שמעלים את רמת הרגשות והגעגוע.
לפעמים מעלים באוב גם דברים אחרים...

הטקסט הבא - ביקורתי, חריף וכואב...

והשנה - 1974 ראשית שנת תשל"ה

מעשה שטן בגבעה

"אני חלק הכוח ההוא, השוחר - 

תמיד את הרע

ואת הטוב הוא יוצר

(פאוסט גטה)

... והימים ימי אלול, והמה קשים, ואין ענין לאנשים לענות בו, ומשכונתיהם משופצים, וגם שמנו מאוד, והטיבו לבם במאכלות ובמשקאות, ואיש תחת גפנו ותאנתו ישבו. ויאמר ה' אל השטן: "לך והכית בהם, והבאת בם שנאת חינם ונתת בם רוח עוועים, וסתרת בינתם עד כי תקום בהם זעקה גדולה."

****

מבעוד בוקר עלה החום ונתגבש למסך עכור. עלטה ירדה מן השמיים, וכיסתה את המדשאות וערוגות השושנים וחדר האוכל וצריף המזכירות. ומקדם עלו קולות רעם והבהקי אש חרצו באפור השמיים, ועננה כבדה נחה על הגבעה, מקום שהיו האנשים מסיימים בחפזה עבודתם, וממהרים אל הצלי והחציל של צהרי-יום נמהר זה.

פתאום פרץ רוח גדול, הכה הברק ושבר בברוש כמו היה קנה דק. ניתך הברק, ועם אד המים נגרפו בערוגות שושנים טרופות, עלי דולב, סיקוסים זעירים וחול. ואשה אחת אוחזת בכרטיס זעיר, זעקה "הושיעה נא אדוני המזכיר" ותתעלף על המפתן.

אחר כך שוב לא היה  הכל שוקט כמקודם. כמו ירד מלאך חבלה מן הבקיעים אשר בקע הברק, דקר בחרבו המתהפכת באנשים וציוום "ציווחו". והאנשים יצאו מבועתים והמומים, מפרכסים ורועדים, קמים ונופלים, מתעלפים ומתעשתים, ובידיהם הרוטטות אוחזים היו בכרטיסים זעירים משל אחזו בנחילי צרעות רעות. פרץ וצווחה נשמעו בכל. העננה רוקנה את כרסה על הגבעה והסתערה על צריף המזכירות, והורידה בחימה את מפליה העשנים, ואש היתה מתלקחת בתוך אד שחור, ומאירה את הצריף, אבל מיד היה דועך ההבהק, והצריף היה שוקע שוב בתהום של אפלה. כך היה הצריף מזדקר ושוקע חליפות, נעלם ונגלה, וקולות נפץ של חורבן וזוועה מלווים את המעשה.

והמונים נהרו אל המזכיר השבוי בכסאו ומדפדף בניירותיו. זה מדבר, והאחר מסיתו ודבר לא יוכל כי גדלה הזוועה מאד. וגם שלישי מתפרץ ורביעי נאבק עמו ונחנק בדברו. ושתי נשים באות-בימים נפלו אשה בזרועות רעותה - לעת כזאת היתה האהבה מלבלבת בין הבריות כניצת התפוח - ותתיפחנה. והמון גדול צובאים על הפתח, נסערים ובוכים, צווחים ורוטנים, מתעלפים וקמים, וצחנת זיערה ודם וקיא הבל פה נתקשתה באוויר ואיימה לפוקק קרשי הצריף.

בין כך ובין כך, כיוון שצר המקום מהכיל, ותצלח רוח גבורה על ההמון, ויצאו דחופים ויבקשו אחר ניירות ופפירוסים ועלים וזרי עץ מן הסערה, ועפרונות ודיו וקיסמי פחם, ויקראו דרור למררתם כי גדולה, ויכתבו - איש ככתבו ותבונתו כתבו, ובהם נשואי פנים וחדלי אישים, ושמם לא חתמו כי רצון ההמון היו הדברים, ואין איש עומד מנגד, וישימו על הלוח למען יקרא הכל וידעו מה נורא היום. וגם בתאו של השטן אשר נעלם לפתע הטמינו, ובחרתי דלת ביתו, כתבי נאצה ושטנה, ולא ידעו שובעה, כי הרע עמם השטן מאוד, וכדי בזיון וקצף.

ואשה אחת מן האמניות היותר משובחות בגבעה, קרעה את הכרטיסים שבידיה ותפזרם לכל עבר, והיה הרוח משטה בקרעים, משיאם-ומורידם ומוליכם הרחק אל מעבר להררי החושך. ויראו נשים אחרות, ותעשינה כמותה - ותבוא להן עדנה. ויצא הצו דחוף מן המזכיר לבלתי הפץ הכרטיסים בארץ, פן תשמחנה בנות ערלים, פן תעלוזנה בנות פלישתים.

אחר הדברים האלה קראו חבררי המועצה, ויבקשו לקרוא גם לחכמי העדה, אנשים נשואי פנים שחכמתם מופלגת, ואין חולק על תבונתם ובקיאותם בכל אשר הרוה תחת השמיים: בבישול, ובגינון, במחול ומיני תעלול, במשחקי הספורט והבמה, בפיסול ובנגינה, וגם רואים הם בכוכבים, ומנבאים בקפה, ועטויים אפוד מזהב אופיר.

המה באים - וכל ההמון כורע ברך וממלמל מילות תודה, ומרים ידיו אל בורא שמים וארץ, וזועק "תפסוהו" - והשטן איננו.

ושעה ארוכה היו אנשי המועצה והחכמים מתדיינים ומאמצים תבונתם כי רבה, מה יעשה בכרטיסי הברכה. המה מסתגרים בחדר, אין יוצא ואין בא, וקול המון כקול שדי עלה, כרעם בגלגל מקצה הגבעה ועד קצה. "תפסוהו. צילבוהו. סיטרא אחרא הוא. מות יומת השטן." והשטן איננו.

אז התעשת החכם מכל היושבים בחדר, ועיניו יורות גיצים, ופניו כפני פילאטוס בטרם פקודה. ויאמר "לשריפה".

ויעלע בגרונו אחד רכי הלבב אחז בקרן, וישאל, וקולו כבוש ועיניו כבויות "לשריפה... את מי?" והייתה שתיקה גדולה, והרוח כבדה בחדר ופני המסובים כחלמיש וצור, יען כי עלה כרעש הים בזעפו קול ההמון המבקש נקם על הנבלה.

ויאמר החכם מכל "היכן השטן"? ויוגד לו "נגבה ירד, לסיני". ויאמר: "כי אז, היאך נעלהו על המוקד, והוא איננו בזה?", ואחר אלו כבה הברק בעינייו, ופניו כפני מתי הלוי שוקטים וטובים, ויאמר: זו הפעם יועלו באש יצירי כפיו - כרטיסי הברכה. ואת השטן נעלה על המוקד עת ישוב ויתעמר בנו פעם אחרת. ויהיה האל בעזרנו, כי רחום וחנון הוא מאד". ויאמרו אמן, והיה רצון מלפני החכמים, ויצאו אל ההמון. ושם צלחה רוח ה' על אשה אחת, שבימים כתיקונם תשושה היא ומרת נפש וגם בציבור אינה נראת, ויחזק ידיה, ותצא ותביא קורת עץ אחת מסוקסת עצומה ולגודל ולמשקל, ויטפסו בה הבנאים ויסמרו בה קורת אחרת - והנה צלב. וכל ההמון מריע, ותינוקות של בית רבן גוררין ומקוששין אחרי אבני הרגם, ותעל הצווחה עד לב השמיים המאפירים, ובקול אחד ענתה: יובא השטן". והשטן איננו. וירא ההמון והנה השמיים המאפירים, וכקול אחד ענתה: יובא השטן". והשטן איננו. וירא ההמון והנה החכמים באים בסף -  והנה קולות וברקים, בוקה ומבולקה. ויוגד להמון דבר המועצה, וישחחו, ויזבחו לאלוהים, כי היה הדבר טוב בעיניהם, ויפנו איש לאהליו.

וישב השטן מקץ ארבעים יום, ויוגד לו דבר הרעה אשר היתה בישוב. כזאת וכזאת אמרו לו, וגם את דברי הנאצה קרא, וישמע כל הגידופים, ויבקש נפשו למות.

ואיש אחד, טוב סבר, אשר גס לבו בארחות ההמון, וגם ישב בביתו עת עלה הזעם, בא אל ביתו של השטן בעת ערביים. והנה שרוע השטן בדמיו. ויתמוך בו, וימחה דמיו, וישקהו יין ויאמר לו " אל נא ימות השטן, כי מה יש בחיינו אם לא הוא, ומתי תשוב אחווה גדולה באהלינו אם לא בעת יפגע השטן?"

ותשקוט הארץ ארבעים שנה...

כתב: ארנון לפיד

*****

האם שקטה הארץ שואל הארכיון :-)
ועל מה היתה המהומה?
הטקסט פורסם בעלון הקיבוץ  בתוכנו מס' 421 בחודש ספטמבר 1974

באותו עלון, עמוד לפני, מצאנו:

אז מה חלקי הפאזל? 
מדובר באגרת של ראש השנה שעיצב ארנון לפיד בן הקיבוץ.
והאיגרת - לפי התיאור של הגבר והאישה מעלה, כנראה זאת היא - הגברת המהודרת:

והרקע? 
חודש אחרי שהובאו לקבורה בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפור, חלקם מכיתתו של ארנון.

ובמה נסיים? 
בברכת שנה טובה של ארכיון גבעת חיים איחוד
עם הרבה נוסטלגיה, מתוקה, מרירה ולעיתים חריפה.