"The A team" או צוות ארכיון - מתנדבים / היידי עפרון
כבר מזמן מתבשלת לה ארוחת בוקר לכבוד המתנדבים האלופים של הארכיון שלנו.
בסוף זה יצא לפועל. נפגשנו בבוקר סתווי בחדורכל לארוחת בוקר וקפה מפנקים.
ואם תשאלו אם צילמנו באותו בוקר, נלך לפינה ונעמוד בבושה. לא תיעדנו...
אז מי בא?
לפי סדר ישיבה בשולחן – יוני פרינץ, יערה בן אור עם לני שלה; מרים ארזי; נירה ברנסום (שיפמן, הידועה כאמא שלי); חנוש מורג; נורית וולף; ימימה גשן; רותי חי ואנוכי.
את כל המפגש העברנו בדיבור על העבודה החשובה של כל אחד ואחת מהמתנדבים, וגם זיכרונות ונוסטלגיה על הדרך.
כי איך אפשר בלי?
לייצר צוות מתנדבים לאורך זמן זה לא דבר פשוט. צריך להתאים בין היכולות והרצונות של כל מתנדב לצרכים של הארכיון. אני אף פעם לא אקח מתנדב שיעשה משהו רק בשביל ההתנדבות. חייב להיות לזה ערך לארכיון כדי שגם הארכיון וגם המתנדב ייצאו נשכרים. להתנדב זה לא זבנג וגמרנו, וצריך להיות סבלניים ולהתמיד בעבודה, והכי חשוב – גם לאהוב אותה, ולראות חשיבות בענין התיעוד.
יוני פרינץ סיפר על העבודה שלו – הוא עובר על כל סרטי פילם, יומטיקס ו8 מ"מ, שהומרו לפני כשנתיים לקבצים דיגיטליים איכותיים, וכותב מה שהוא יודע (טוב, הוא היה שותף ליצירתם של הרבה מהסרטים). בכל סרט, הוא מזהה אנשים ואירועים ומתארך אם הוא יכול. לפעמים, יוני נעזר באנשים בסביבה כדי לזהות. הוא לפעמים מצלם את המסך ושולח לאנשים המופיעים בסרטים או לקרובי משפחה שזה ממש יפה, או מיידע אנשים שהוא פוגש כאשר הם מופיעים בסרט מסוים. לפעמים אותם אנשים מבקשים לראות ולשמור את הסרטים הללו.
יוני סיפר על סרטים מרגשים במיוחד שהוא רואה, בייחוד שלפעמים הם של אנשים שהלכו לעולמם. הוא גם הוסיף שהתנדבות למעשה עושה טוב למתנדב ומייצרת עבורו משמעות וחיבור.
תמיד כייף לארח בארכיון את יוני עם החיוך והנועם שלו.
יערה בן אור הקלידה הרבה זמן בבית סיפורי חיים של אנשים שנפטרו (שרבים מהם ראיינה לאה הישראלי). היא מקלידה בסבלנות אין קץ ובמהירות בלתי רגילה ביד אחת. לפני שהיא מסיימת טקסט מסוים היא כבר מבקשת עוד חומר להקלדה. יערה סיפרה שהיו סיפורי חיים שריגשו אותה כדוגמת הסיפור המרתק של ממי ליפמן על האונייה פטרייה ואיך ניצלו האנשים שהיו בחלק העליון של הספינה (בסוף הכתבה הזו הקטע מתוך קורות החיים של מימי). לאחר מכן הקלידה יערה חלקים מעניינים מתוך הספר גבעת חיים 15 שנה (גבעת חיים המקורית, מעבר לכביש), ועל המצור על גבעת חיים והתגובות שהיו בכל הארץ לאירוע הקשה הזה. היום היא מקלידה במסודר החלטות הנהלה שפורסמו משנת 1997 בעלון הקיבוץ. יערה מעירה שמדהים באיזה נושאים עסקו במזכירות הקיבוץ...
מרים ארזי סיפרה על הסיפורים המסעירים שהקלידה על גרי בר שלום, על הקמת גבעת חיים והקמת המדינה. אולי מישהו פעם ירים את הכפפה ויוציא ספר מהטקסט הזה שכולל עשרות עמודים אם לא יותר. בדרך מרים גם נזכרה איך אבא שלי שהיה מתנדב בקיבוץ והשתתף בטיול של האולפן, הציל מצלמה מבור עמוק, ועלה על טרמפ בשיירה של גולדה מאיר...
מרים מקלידה כבר הרבה זמן סיפורים מרתקים שאת חלקם אתם יכולים לקרוא במדור הארכיון באתר הקיבוץ או בבלוג הארכיון. לאחרונה הקלידה טקסט שאהבה מאד (ובצדק) על 20 דברים ויותר שכדאי להגיד עליהם תודה בקיבוץ משנת 1998. הכותב דרך אגב אינו ידוע לנו אולי אתם תדעו? – ה.י.ן. ימים אחרי ששמו למרים קוצב לב כבר הגיעה בהליכה לארכיון כדי לקבל עוד חומר להקלדה. מדהים!
נירה ברנסום (שיפמן) מדפיסה בבית מגוון טקסטים, בעיקר כתבי יד הקשים לקריאה. יש לה כשרון מיוחד והרבה סבלנות. היא מספרת שהדפיסה כמה קורות חיים מאוד מעניינים, אך בייחוד התרגשה כשהדפיסה קורות חיים של ניצולי שואה ואף הזילה דמעות תוך כדי הקלדה כי זה היה כל כך עצוב (חיים הכט וחיה פלושניק). לאחרונה הקלידה את שאלון הקיבוצים שנעשה בשנות החמישים המוקדמות על ידי סוציולוגית ידועה בשם יונינה טלמון. קשה להאמין איזה שאלות מיגעות שאלו אותן...
ימימה סיפרה שהפרויקט שהיא הייתה שותפה לו – הקמת אתר הנצחה לנפטרי הקיבוץ הוא אחד מהפרויקטים החשובים שלקחה בהם חלק. היא הרגישה סוג של שליחות בנושא הזה, ושמחה לראות שרבים מאנשי המקום שאת ההספדים שלהם הקלידה היא הכירה והוקירה מילדותה ועד היום. כיצד חייה בעצם היו שזורים בחייהם של הרבה אנשים. לפעמים היא הייתה מקלידה הספד מסוים ופתאום פגשה במקרה קרוב משפחה של אותו אדם שאת הספדו כתבה, וזה היה אחד מהאירועים היפים שחוותה. או שבמקרה קבלה טקסט להקליד - הספד על אביה בדיוק בשבוע שהייתה לו אזכרה... יש שיגידו שהכל מן שמיים... אולי לא בקיבוץ...
לאחרונה החלה להקליד טקסטים מתקופת הפילוג, כי חלק מהטקסטים הללו כבר מתחיל להימחק (אמנם יש לנו סריקות של החומר אבל כאמור לא הכל באיכות מספקת להבנת כל הטקסט). מרתק אותה לקרוא את הדברים שנכתבו אז.
אצל ימימה זה קבוע – עבודה בארכיון עם מוזיקה נוסטלגית בעברית בערוץ הנוסטלגיה. לפעמים היא מפנקת עם עוגה מעשה ידיה או פירות מהגינה שברוך מטפח.
נורית וולף היא המתנדבת הצעירה ביותר שלנו. לא מבחינת גיל אלא צעירה בהתנדבות בארכיון. כבר כמה פעמים פנינו אליה שתבוא לארכיון אבל לא התאים. והנה הגיע הזמן וזכינו בכך שנורית באה להתנדב. נורית הציעה שהיא תיקח את האלבומים שנמצאים בנווה נועם ששם היא נמצאת הרבה לאחרונה עם אחותה, תסרוק את הצילומים וגם תזהה את האנשים. נורית מאד מקפידה ועוברת בסדר, תמונה אחרי תמונה. אם היא לא זוכרת שם היא הולכת הביתה ופתאום נזכרת בשם ומשלימה שבוע אחרי. נורית לא תיארה לעצמה כמה עבודה יש בארכיון, וכמה העבודה חשובה מבחינתה. כי כפי שהיא אומרת - אחרי שנים, מי יזכור את השמות אם לא נכתוב?
לבקשתנו נורית גם סיפרה על סיר הפלא שיש בו חורים הנמצא כיום בארכיון, והיה שייך לבלה וולף עוד מימי כפר סאלד (מבטיחים לספר את הסיפור בעתיד).
רותי חי כבר הרבה זמן מקלידה את תוכן העניינים של "בתוכינו". המטרה היא שכל מי שירצה למצוא כתבה מהעבר יוכל לחפש בתוכן העניינים ולמצוא אותה. רותי מקלידה ביד אחת ביקיות אופיינית (שהיא אומרת שקיבלה מאבא). אם יש קו אדום מתחת למילה (בתוכנת וורד אם המילון של וורד לא מזהה את המילה היא מופיעה עם קו תחתון אדום). רותי לא תנוח ולא תשקוט עד שתבין למה יש קו אדום מתחת לכל מילה! רותי מגיעה לארכיון באדיקות וגם אנחנו נהנים להקשיב למוזיקה שהיא שומעת באופן קבוע – שירים לועזיים של שנות ה-60. חוץ מזה הרבה פעמים רותי שוכחת את המשקפיים ואז יוסי מגיע ומביא לה שחס וחלילה לא תתרוצץ.
אז מה נגיד לסיכום?
תודה מתנדבים יקרים, זה לא מובן מאליו, וזה משמח לשמוע שגם אתם יוצאים נשכרים מהענין.
ותודה גם לאלה שעוזרים ומתנדבים מדי פעם כדוגמת יובל נקר!
וכפי שהבטחנו להלן הטקסט שהקלידה יערה –
מימי ליפמן על היציאה מגרמניה הנאצית ועל האונייה פטרייה
"באוגוסט 1940 הצלחנו לצאת את גרמניה. כ-40 צעירים וצעירות נסענו לווינה. בווינה חיכינו במלון כשבוע, עד שנעשו הסידורים עם הגרמנים. שילמו להם הרבה כסף יהודי והם תחת שמירה שלהם השיטו אותנו על נהר הדנובה מברטיסלבה לים השחור. המסע בנהר ארך כשבועיים. אנו היינו במשלוח האחרון של יהודים שבוצע במסגרת הסדר מיוחד עם הגרמנים (אנשים תמורת כסף רב). אפשר לומר שהיינו האחרונים שבעזרת הגרמנים ובסיועם נשלחו לארץ. במשלוח שלנו היו רק בני נוער, חברי הכשרה. בכסף היהודי שהגרמנים קיבלו עבור המשלוח הם התחמשו למלחמה. אני זוכרת איך בווינה צירפו לשיירה שלנו גם אנשים מבוגרים. כנראה עסקנים ציוניים שהיו צריכים להגיע ארצה, לברוח מהנאצים.
אותנו כינו החלוצים. בחרו אותנו עוד בגרמניה. רק מי שהיה חזק ובריא יצא למסע הזה. עזבנו את גרמניה ב-1 באוגוסט ושלושה חודשים היינו בדרך. היינו שיירה של שלוש אניות משא. באחת, היו רק אנשים מגרמניה, בשנייה, יהודים מצ'כיה, בשלישית, יהודים מווינה. היה מאוד מאוד צפוף. אנייה שהיה בה מקום ל-300 נוסעים התקינו אותה לאכלס 1000איש. אני זוכרת שבדרך, נגמר לנו הפחם, ואז פירקו את דרגשי השינה שישמשו חומר בעירה לאנייה. לאנייה שלנו קראו פסיפיק. רב החובל היה גוי יווני. באנייה איתנו, נסעו שליחים מהארץ ביניהם היה אפרים פרנק.
באנייה שלנו, נסעו גם צבי ואסתר, הלל ורולף. וילי זילברמן הצטרף אלינו בווינה. כשהגענו לחופי הארץ, פגשו אותנו (עוד בדרך), אניות מלחמה בריטיות והן עקבו אחרינו, ואחר כך ליוו אותנו עד לנמל חיפה.
הם הכניסו אותנו לתוך הנמל ושם בתוך הנמל העלו אותנו על אנייה שלהם שנקראה "פטריה". זו הייתה אניית נוסעים שהבריטים העבירו בה ואתה חיילים בתקופת המלחמה. אל האנייה "פטריה", הבריטים העלו את כל 1000 נוסעי הפסיפיק ואת אנשי האנייה מילוס וחצי ממספר העולים שהיו באניית המעפילים אטלנטיק. הם תכננו להעביר אותנו למאוריציוס למעצר. אני זוכרת, איך בשעה 9.00 בבוקר קיבלנו פתאום הוראה מהמדריכים לעלות לסיפון. עלינו לשם ולפתע נשמע פיצוץ חזק והאנייה התחילה לשקוע במהירות. האנייה התהפכה מיד. למזלי הייתי בצד שהתרומם בירכתיים, לידי עמדו הלל ורולף. כל אלה שהיו בצד השקוע הוצפו במים. היו צעקות נוראות ומראות קשים. אנשים לא ידעו לשחות והייתה בהלה ומהומה סביב. מכל הכיוונים הגיעו סירות, אליהן הוכנסנו בחיפזון. הבריטים עזרו להיכנס מהר לסירות והביאו אותנו רטובים למחסני אכסון גדולים בנמל. במחסנים חיילים אוסטרלים חביבים חילקו לנו שמיכות, שתיה ואוכל והיו מאוד מתחשבים ונחמדים אלינו. מאוחר בערב בחושך העלו אותנו על משאיות צבאיות והובילו אותנו למחנה מעצר בעתלית. אני זוכרת שירד בערב גשם שוטף. במחנה היה בוץ וההרגשה הייתה קודרת. אחרי שלושה חודשים בדרכים, מצאנו את עצמנו מאחורי גדרות תיל. במחנה הפרידו אותנו נשים וגברים לחוד. כל תקופת המעצר היינו מופרדים מהבנים של ההכשרה. דיברנו ביננו דרך הגדרות. אגב: את האנייה פטריה התכוונו הבריטים להשיט למאוריציוס למחנה מעצר. המעפילים מהאנייה אטלנטיק שלא הוכנסו לפטריה, הגיעו באנייה בריטית למאוריציוס ושם עברו את כל שנות מלחמת העולם השנייה."
לעוד כתבות
בסוף זה יצא לפועל. נפגשנו בבוקר סתווי בחדורכל לארוחת בוקר וקפה מפנקים.
ואם תשאלו אם צילמנו באותו בוקר, נלך לפינה ונעמוד בבושה. לא תיעדנו...
אז מי בא?
לפי סדר ישיבה בשולחן – יוני פרינץ, יערה בן אור עם לני שלה; מרים ארזי; נירה ברנסום (שיפמן, הידועה כאמא שלי); חנוש מורג; נורית וולף; ימימה גשן; רותי חי ואנוכי.
את כל המפגש העברנו בדיבור על העבודה החשובה של כל אחד ואחת מהמתנדבים, וגם זיכרונות ונוסטלגיה על הדרך.
כי איך אפשר בלי?
לייצר צוות מתנדבים לאורך זמן זה לא דבר פשוט. צריך להתאים בין היכולות והרצונות של כל מתנדב לצרכים של הארכיון. אני אף פעם לא אקח מתנדב שיעשה משהו רק בשביל ההתנדבות. חייב להיות לזה ערך לארכיון כדי שגם הארכיון וגם המתנדב ייצאו נשכרים. להתנדב זה לא זבנג וגמרנו, וצריך להיות סבלניים ולהתמיד בעבודה, והכי חשוב – גם לאהוב אותה, ולראות חשיבות בענין התיעוד.
יוני פרינץ סיפר על העבודה שלו – הוא עובר על כל סרטי פילם, יומטיקס ו8 מ"מ, שהומרו לפני כשנתיים לקבצים דיגיטליים איכותיים, וכותב מה שהוא יודע (טוב, הוא היה שותף ליצירתם של הרבה מהסרטים). בכל סרט, הוא מזהה אנשים ואירועים ומתארך אם הוא יכול. לפעמים, יוני נעזר באנשים בסביבה כדי לזהות. הוא לפעמים מצלם את המסך ושולח לאנשים המופיעים בסרטים או לקרובי משפחה שזה ממש יפה, או מיידע אנשים שהוא פוגש כאשר הם מופיעים בסרט מסוים. לפעמים אותם אנשים מבקשים לראות ולשמור את הסרטים הללו.
יוני סיפר על סרטים מרגשים במיוחד שהוא רואה, בייחוד שלפעמים הם של אנשים שהלכו לעולמם. הוא גם הוסיף שהתנדבות למעשה עושה טוב למתנדב ומייצרת עבורו משמעות וחיבור.
תמיד כייף לארח בארכיון את יוני עם החיוך והנועם שלו.
צילם חגי דור |
יערה בן אור הקלידה הרבה זמן בבית סיפורי חיים של אנשים שנפטרו (שרבים מהם ראיינה לאה הישראלי). היא מקלידה בסבלנות אין קץ ובמהירות בלתי רגילה ביד אחת. לפני שהיא מסיימת טקסט מסוים היא כבר מבקשת עוד חומר להקלדה. יערה סיפרה שהיו סיפורי חיים שריגשו אותה כדוגמת הסיפור המרתק של ממי ליפמן על האונייה פטרייה ואיך ניצלו האנשים שהיו בחלק העליון של הספינה (בסוף הכתבה הזו הקטע מתוך קורות החיים של מימי). לאחר מכן הקלידה יערה חלקים מעניינים מתוך הספר גבעת חיים 15 שנה (גבעת חיים המקורית, מעבר לכביש), ועל המצור על גבעת חיים והתגובות שהיו בכל הארץ לאירוע הקשה הזה. היום היא מקלידה במסודר החלטות הנהלה שפורסמו משנת 1997 בעלון הקיבוץ. יערה מעירה שמדהים באיזה נושאים עסקו במזכירות הקיבוץ...
מרים ארזי סיפרה על הסיפורים המסעירים שהקלידה על גרי בר שלום, על הקמת גבעת חיים והקמת המדינה. אולי מישהו פעם ירים את הכפפה ויוציא ספר מהטקסט הזה שכולל עשרות עמודים אם לא יותר. בדרך מרים גם נזכרה איך אבא שלי שהיה מתנדב בקיבוץ והשתתף בטיול של האולפן, הציל מצלמה מבור עמוק, ועלה על טרמפ בשיירה של גולדה מאיר...
מרים מקלידה כבר הרבה זמן סיפורים מרתקים שאת חלקם אתם יכולים לקרוא במדור הארכיון באתר הקיבוץ או בבלוג הארכיון. לאחרונה הקלידה טקסט שאהבה מאד (ובצדק) על 20 דברים ויותר שכדאי להגיד עליהם תודה בקיבוץ משנת 1998. הכותב דרך אגב אינו ידוע לנו אולי אתם תדעו? – ה.י.ן. ימים אחרי ששמו למרים קוצב לב כבר הגיעה בהליכה לארכיון כדי לקבל עוד חומר להקלדה. מדהים!
נירה ברנסום (שיפמן) מדפיסה בבית מגוון טקסטים, בעיקר כתבי יד הקשים לקריאה. יש לה כשרון מיוחד והרבה סבלנות. היא מספרת שהדפיסה כמה קורות חיים מאוד מעניינים, אך בייחוד התרגשה כשהדפיסה קורות חיים של ניצולי שואה ואף הזילה דמעות תוך כדי הקלדה כי זה היה כל כך עצוב (חיים הכט וחיה פלושניק). לאחרונה הקלידה את שאלון הקיבוצים שנעשה בשנות החמישים המוקדמות על ידי סוציולוגית ידועה בשם יונינה טלמון. קשה להאמין איזה שאלות מיגעות שאלו אותן...
ימימה סיפרה שהפרויקט שהיא הייתה שותפה לו – הקמת אתר הנצחה לנפטרי הקיבוץ הוא אחד מהפרויקטים החשובים שלקחה בהם חלק. היא הרגישה סוג של שליחות בנושא הזה, ושמחה לראות שרבים מאנשי המקום שאת ההספדים שלהם הקלידה היא הכירה והוקירה מילדותה ועד היום. כיצד חייה בעצם היו שזורים בחייהם של הרבה אנשים. לפעמים היא הייתה מקלידה הספד מסוים ופתאום פגשה במקרה קרוב משפחה של אותו אדם שאת הספדו כתבה, וזה היה אחד מהאירועים היפים שחוותה. או שבמקרה קבלה טקסט להקליד - הספד על אביה בדיוק בשבוע שהייתה לו אזכרה... יש שיגידו שהכל מן שמיים... אולי לא בקיבוץ...
לאחרונה החלה להקליד טקסטים מתקופת הפילוג, כי חלק מהטקסטים הללו כבר מתחיל להימחק (אמנם יש לנו סריקות של החומר אבל כאמור לא הכל באיכות מספקת להבנת כל הטקסט). מרתק אותה לקרוא את הדברים שנכתבו אז.
אצל ימימה זה קבוע – עבודה בארכיון עם מוזיקה נוסטלגית בעברית בערוץ הנוסטלגיה. לפעמים היא מפנקת עם עוגה מעשה ידיה או פירות מהגינה שברוך מטפח.
נורית וולף היא המתנדבת הצעירה ביותר שלנו. לא מבחינת גיל אלא צעירה בהתנדבות בארכיון. כבר כמה פעמים פנינו אליה שתבוא לארכיון אבל לא התאים. והנה הגיע הזמן וזכינו בכך שנורית באה להתנדב. נורית הציעה שהיא תיקח את האלבומים שנמצאים בנווה נועם ששם היא נמצאת הרבה לאחרונה עם אחותה, תסרוק את הצילומים וגם תזהה את האנשים. נורית מאד מקפידה ועוברת בסדר, תמונה אחרי תמונה. אם היא לא זוכרת שם היא הולכת הביתה ופתאום נזכרת בשם ומשלימה שבוע אחרי. נורית לא תיארה לעצמה כמה עבודה יש בארכיון, וכמה העבודה חשובה מבחינתה. כי כפי שהיא אומרת - אחרי שנים, מי יזכור את השמות אם לא נכתוב?
לבקשתנו נורית גם סיפרה על סיר הפלא שיש בו חורים הנמצא כיום בארכיון, והיה שייך לבלה וולף עוד מימי כפר סאלד (מבטיחים לספר את הסיפור בעתיד).
רותי חי כבר הרבה זמן מקלידה את תוכן העניינים של "בתוכינו". המטרה היא שכל מי שירצה למצוא כתבה מהעבר יוכל לחפש בתוכן העניינים ולמצוא אותה. רותי מקלידה ביד אחת ביקיות אופיינית (שהיא אומרת שקיבלה מאבא). אם יש קו אדום מתחת למילה (בתוכנת וורד אם המילון של וורד לא מזהה את המילה היא מופיעה עם קו תחתון אדום). רותי לא תנוח ולא תשקוט עד שתבין למה יש קו אדום מתחת לכל מילה! רותי מגיעה לארכיון באדיקות וגם אנחנו נהנים להקשיב למוזיקה שהיא שומעת באופן קבוע – שירים לועזיים של שנות ה-60. חוץ מזה הרבה פעמים רותי שוכחת את המשקפיים ואז יוסי מגיע ומביא לה שחס וחלילה לא תתרוצץ.
אז מה נגיד לסיכום?
תודה מתנדבים יקרים, זה לא מובן מאליו, וזה משמח לשמוע שגם אתם יוצאים נשכרים מהענין.
ותודה גם לאלה שעוזרים ומתנדבים מדי פעם כדוגמת יובל נקר!
וכפי שהבטחנו להלן הטקסט שהקלידה יערה –
מימי ליפמן על היציאה מגרמניה הנאצית ועל האונייה פטרייה
"באוגוסט 1940 הצלחנו לצאת את גרמניה. כ-40 צעירים וצעירות נסענו לווינה. בווינה חיכינו במלון כשבוע, עד שנעשו הסידורים עם הגרמנים. שילמו להם הרבה כסף יהודי והם תחת שמירה שלהם השיטו אותנו על נהר הדנובה מברטיסלבה לים השחור. המסע בנהר ארך כשבועיים. אנו היינו במשלוח האחרון של יהודים שבוצע במסגרת הסדר מיוחד עם הגרמנים (אנשים תמורת כסף רב). אפשר לומר שהיינו האחרונים שבעזרת הגרמנים ובסיועם נשלחו לארץ. במשלוח שלנו היו רק בני נוער, חברי הכשרה. בכסף היהודי שהגרמנים קיבלו עבור המשלוח הם התחמשו למלחמה. אני זוכרת איך בווינה צירפו לשיירה שלנו גם אנשים מבוגרים. כנראה עסקנים ציוניים שהיו צריכים להגיע ארצה, לברוח מהנאצים.
אותנו כינו החלוצים. בחרו אותנו עוד בגרמניה. רק מי שהיה חזק ובריא יצא למסע הזה. עזבנו את גרמניה ב-1 באוגוסט ושלושה חודשים היינו בדרך. היינו שיירה של שלוש אניות משא. באחת, היו רק אנשים מגרמניה, בשנייה, יהודים מצ'כיה, בשלישית, יהודים מווינה. היה מאוד מאוד צפוף. אנייה שהיה בה מקום ל-300 נוסעים התקינו אותה לאכלס 1000איש. אני זוכרת שבדרך, נגמר לנו הפחם, ואז פירקו את דרגשי השינה שישמשו חומר בעירה לאנייה. לאנייה שלנו קראו פסיפיק. רב החובל היה גוי יווני. באנייה איתנו, נסעו שליחים מהארץ ביניהם היה אפרים פרנק.
באנייה שלנו, נסעו גם צבי ואסתר, הלל ורולף. וילי זילברמן הצטרף אלינו בווינה. כשהגענו לחופי הארץ, פגשו אותנו (עוד בדרך), אניות מלחמה בריטיות והן עקבו אחרינו, ואחר כך ליוו אותנו עד לנמל חיפה.
הם הכניסו אותנו לתוך הנמל ושם בתוך הנמל העלו אותנו על אנייה שלהם שנקראה "פטריה". זו הייתה אניית נוסעים שהבריטים העבירו בה ואתה חיילים בתקופת המלחמה. אל האנייה "פטריה", הבריטים העלו את כל 1000 נוסעי הפסיפיק ואת אנשי האנייה מילוס וחצי ממספר העולים שהיו באניית המעפילים אטלנטיק. הם תכננו להעביר אותנו למאוריציוס למעצר. אני זוכרת, איך בשעה 9.00 בבוקר קיבלנו פתאום הוראה מהמדריכים לעלות לסיפון. עלינו לשם ולפתע נשמע פיצוץ חזק והאנייה התחילה לשקוע במהירות. האנייה התהפכה מיד. למזלי הייתי בצד שהתרומם בירכתיים, לידי עמדו הלל ורולף. כל אלה שהיו בצד השקוע הוצפו במים. היו צעקות נוראות ומראות קשים. אנשים לא ידעו לשחות והייתה בהלה ומהומה סביב. מכל הכיוונים הגיעו סירות, אליהן הוכנסנו בחיפזון. הבריטים עזרו להיכנס מהר לסירות והביאו אותנו רטובים למחסני אכסון גדולים בנמל. במחסנים חיילים אוסטרלים חביבים חילקו לנו שמיכות, שתיה ואוכל והיו מאוד מתחשבים ונחמדים אלינו. מאוחר בערב בחושך העלו אותנו על משאיות צבאיות והובילו אותנו למחנה מעצר בעתלית. אני זוכרת שירד בערב גשם שוטף. במחנה היה בוץ וההרגשה הייתה קודרת. אחרי שלושה חודשים בדרכים, מצאנו את עצמנו מאחורי גדרות תיל. במחנה הפרידו אותנו נשים וגברים לחוד. כל תקופת המעצר היינו מופרדים מהבנים של ההכשרה. דיברנו ביננו דרך הגדרות. אגב: את האנייה פטריה התכוונו הבריטים להשיט למאוריציוס למחנה מעצר. המעפילים מהאנייה אטלנטיק שלא הוכנסו לפטריה, הגיעו באנייה בריטית למאוריציוס ושם עברו את כל שנות מלחמת העולם השנייה."
לעוד כתבות
כל הכבוד לכם ולפועלכם.
השבמחק