חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש
הקיץ כבר בפתח, וזה זמן מעולה להזכר בטקסט שכתב פ.ש (יודעים מי זה?).
הקייצים של אז לא היו פחות חמים מאלה שבימינו ויש האומרים שאפילו חמים יותר. בשבתות שלטו שעמום וחוסר מעש. בשעות הבוקר הראשונות עוד יכולנו לשכב באוהלים ובצריפים, כל עת שצינת הלילה השאירה מעט קרירות, שאיפשרה לנו מנוחת שבת שכה זקוקים היינו לה.
עד שנולד הרעיון לרחוץ בים הקרוב – דהיינו מרחק
של כ-3 – 4 ק"מ, מדובר על קו אוויר, כלומר ישר דרך החולות באדמות ואדי חווארת
– מה שקוראים היום עמק חפר. הייתה זו חבורה של מנין חברים וחברות, רובם עולי מערב
אירופה, יודעי שחייה פלוס-מינוס.
רכב כבר היה לנו, ה"פורד", שהסיע דרך
קבע את חברי קבוצת הבניין לחדרה, אך איש לא העלה על הדעת שהוא מסוגל לעבור את
בחולות בלי ה"קולי" ואפילו עגלת הפרידות לא תעמוד במבחן שכזה (וגם לפרידות
הגיעה שבת!). ואכן הלכנו... רצוצים ומיוזעים הגענו לחוף, והים הנפלא פיצה אותנו
במלוא המחיר, אם לא מעבר לזה.
כאן יש לומר, שבחוף מכמורת של היום, קרי בין
נתניה וחדרה, לא נראתה נפש חיה, להוציא אולי "משוגע" מעין התכלת או כפר
ויתקין. אחרי 2-3 שבתות שכאלה הציע מי שהציע, כי הלא חניכי תנועת נוער אנו ובתור
שכאלה חונכנו לטבעיות, ומה לא יותר טבעי מגוף האדם? יפה וסביר... כמה מהבנות אמנם
היססו אך לא העזו למחות, פן תיחשבנה כזעיר בורגניות. למען האמת ההיסטורית נציין
שרק ברגעים הראשונים הורגשה מבוכת מה ובהמשך כאילו שנולדנו ערומים.
כולם שחו (אחד אחד לפי סגנונו) אבל רק שני בחורים
היו שחיינים, עיקר ניסיונם היה במימי הדנובה האוסטרי והמולדאו הצ'כי. אך תעלולי
הים התיכון לא היו נהירים הלם כלל וכלל. כך קרה שבאחת השבתות שתי בחורות איבדו
לפתע את הקרקע מתחת לרגליהן ונשמעה צעקה: "מרים טובעת"! ושניות אחרי זה
"רות טובעת"! (השמות בדויים). המרחק מהחוף היה אולי 30 – 40 מטר
וה"שחיינים" זינקו כל אחד ליעדו להצלת הטבעות ואמנם הצליחו להעבירן לחוף
מבטחים.
צרה אחרת נבעה מחוסר הניסיון של בילוי כמה שעות
בשמש היוקדת, ללא צל ליד שפת הים. לא פעם חזרנו עם כוויות על הגב
ש"זיכו" אותנו ביום-יומיים חום גבוה וגרוע מזה ל"נו-נו-נו" של
סדרן העבודה. כך השכלנו לדעת שיש למרוח את הגוף בקרם (שלא היה בנמצא) ושמן מטבח או
גריז שימשו לנו תחליף.
אכן קיבוץ צעיר היינו...
כתב פינדה שפע, עלון בתוכנו, ספטמבר, 1989
.jpeg)
חוף כפר-ויתקין היה תמיד החוף שלנו. גם אחרי תקופת הראשונים שמתאר כאן פינדה שפע. זה אכן כלל תמיד הליכה דרך חולות-אתא. לעיתים חולות-אתא היו יעד לפיקניק משפחתי בפני עצמו.
השבמחקאני מגיב כאן בכדי לאזכר את הקייטנות בכפר-ויתקין.
תגובה יחסית קצרה. לא כדי כתבה, שאני מקווה שמישהו יעשה, בכדי שהמידע ישמר בארכיון.
החופש הגדול היה מורכב מחודש עבודה במשק-בי"ס או בענפי המשק ומחודש פנאי שהיה בעצם עסוק למדי.
שבוע מחנה-קייץ של הנוער-העובד לכל כיתה ביחד עם קיבוצים אחרים. כך היכרנו את בני המחזור שלנו מרחבי הארץ.
כשבוע לביקורים של סניפי המשפחה במקומות אחרים ושבוע קייטנה. נו, וגם שבוע פנאי אחד.
הקייטנה היתה חוויה בלתי רגילה.
הקייטנה היתה תמיד בבי"ס-שדה של כפר ויתקין שהיה ממוקם ליד כביש-החוף ליד היכן שנמצאת היום תחנת-דלק ומרכז-מסחרי.
בתוך חורשת אקליפטוסים היו שורות של צריפים בהם ישנו. היה גם חדר-אוכל (שולחנות וספסלים) וארוחות נהדרות במיוחד היו נשלחות ממטבח-הילדים בקיבוץ.
בפינת השטח היה מבנה אבן קטן בו התאכסנו אנשי הצוות שליוו את הקייטנה.
לכל צריף היתה מרפסת ובה שולחנות למשחקי חברה. משחק מקובל מאוד היה *אגרופים*. בשני צידי השולחן ישבו שתי קבוצות זו מול זו. האחת לקחה פקק של בקבוק והעבירה מאחרי הגב והפקק עבר מיד ליד ומאחד לחברו מבלי שהקבוצה השניה יודעת היכן הפקק. ואז נאמר *אגרופים - 1, 2, 3,* והקבוצה שהסתירה את הפקק היניחה במכה את הידים על השולחן והקבוצה השניה היתה צריכה לנחש אצל מי ומתחת איזה יד נמצא הפקק. אם מצאה אז הפקק עבר אליהם והמשחק נמשך.
החלק העיקרי בקייטנה היה הרחיצה בים. מבוקר עד ערב. ונשרפנו והתקלפנו והיינו בים כל הזמן.
משחק הכדור הנפוץ היה מחניים.
והרחיצה בים. שחיה אל מאחרי הגלים ובעיקר תפיסת-גלים. זה היה אדיר. להתקדם אל אזור שבירת-הגלים. קצת מאחריו. ולראות גל מתחיל להיבנות ולהתחיל לשחות איתו במהירות תוך שהוא מתקדם ולהיות בשיאו ברגע שהגל נשבר למערבולות קצף ולהיות רכוב על הקצף הגועש וטיפ-טיפה לפניו ולטוס עם כל הנחשול לכיוון החוף.
ועוד פעם ועוד פעם כמה שיותר פעמים ולהגיע כמה שיותר קרוב לחוף.
יום גרוע היה יום בו הים היה שקט.
זהו - קייטנת כפר-ויתקין על קצה המזלג.
מקווה שמישהו ירחיב ותהיינה תמונות מהארוע השנתי המלהיב הזה.