דובוש מלך הכולבויניקים

מתוך פוסט בפייסבוק – 10 שנים למותו של דובוש. 

מיכל כהן הבת של דובוש ואביטל (בן אור) כתבה טקסט לזכרו שפורסם בעלון כפר עזה. 

   

שורה למטה מימין לשמאל - אביטל בן-אור, רינה נבון, 

למעלה מימין לשמאל - חנוש, עירית שילה, ששי בוכהולץ

                             

דובוש מלך הכולבויניקים

בכפיפה אחת גרו הרציני - איש ערכים ורוח, חוקר מטעם עצמו, יסודי ומושקע, איש עקרונות מחמיר, יש ויגידו נוקשה, ולץ שובב - בדחן, הומוריסט וקוסם, שטותניק פרוע, יש ויגידו חתרן.

אכן  - משיכת חבל לא פשוטה בין ה"יורם", גלגולו הקדום של החנון, ל"דובוש", פושטק אגדי (ממסורת החסידות) פורע חוק וסדר, אשר הואר במפגשו עם הבעל שם טוב.

כך חברו להם אהבת הסדר ופריעת הסדר וקסמה של הרוח, אז איך בכלל אפשר לנוע עם חבורה מורכבת שכזו המתכנסת לה באיש אחד?

סיפור מחאת הכולבויניקים הוא אולי דרך טובה לראות משהו מאיך העסק הזה עבד. ולמרות שכבר סופר, ונדרש ומוחזר, תמיד כיף ומצחיק לחזור אליו. מעשה שהיה כך (בערך) היה.

חדר האוכל הראשון בגבעת חיים איחוד

ערוך לארוחה עם כלים על השולחנות עם כלבוייניק

ב 9.2.1994, לפני 27 שנה, ימים של סער ומהלכים גורליים בחסותה של ההפרטה ההיסטורית, פורסמה בעיתון "קיבוץ" עצומה מטעם "העמותה להחזרת הכולבויניקים", אשר שמה לה למטרה להשיב את הכלי המיתולוגי לאיסוף הפסולת אל השולחן הקיבוצי. מטרתה הייתה לגייס חתימות תמיכה ולהעבירן למזכירי התנועה הקיבוצית וחבריה. "הכולבויניק", כך נכתב שם, "אותו כלי נירוסטה... שעמד במרכז השולחן וקלט בהכנעה ואהבה כל פיסת זבל שנזרקה אליו, כבר לא נמצא איתנו לפחות עשור... 

היום מקווה יורם ("דובוש")... מקים ויו"ר העמותה החדשה עלכ"ל, כי ההתארגנות בקנה מידה ארצי תביא הפעם  לתוצאות חיוביות". הייתה זאת עצומה רצינית ומנומקת להפליא שכל שורה בה רווית שעשוע ובו זמנית יכולה להיקרא גם כטעונה במשמעות כפולה. ממש כמו ה"לץ" במסורות התיאטרון העתיקות, אשר במעטה דמותו הקומית יכול לערער או לחתור תחת השיח המוסכם. כאילו בחסותה של תחבולה היתולית המציפה מן עניין אזוטרי, אבסורדי, מגוחך וטיפשי, מוסווים חומרי החיים הקיבוציים האקטואליים, הרציניים והכאובים ביותר, שאולי העסיקו את אלו שהקיבוץ המקורי היה כה יקר לליבם והנה הוא נע לעבר הפרטתו. 

וכך, תוך שהוא מסביר על העדפתו לאכול בחדר האוכל של המועצה, כתב דובוש כי שם - "יש כולבויניקים על השולחנות. דווקא במקום שמנוהל על ידי בחור משדרות הם ישנם, ואנחנו, בשם הקדמה והרפורמות הקדושות זרקנו אותם לזבל". העצומה התייחסה ללא פחות מאשר "תיקון עוול היסטורי". 

"בכלל המגש [כחלופה לכולבויניק] הוא פתרון איום", כתב דובוש, "אני תמיד מסתבך ותוהה באיזה צד של המגש לשים את הלכלוך – ימין או שמאל – ובאיזה את האוכל. בסוף הדברים תמיד מתערבבים..." 

אכן דילמה קשה! העמותה כללה גם סגן יו"ר (עידו אלוני מיוטבתה), אידאולוגית (אביבה אוסרי מראש הנקרה) וחבר מועצה (ראובן עייק מגניגר). 

טיעוני חברי העמותה בעד השבת הכולבויניק היו רציניים, כבדי משקל וקורעים מצחוק. בין השאר הם כתבו שזאת "התרומה החשובה ביותר והיחידה של המפעל הקיבוצי לעולם הקולינארי של התרבות המערבית", לא פחות. ועוד: "זהו הרעיון השיתופי בשיאו – כולם זורקים לאותה צלוחית ויוצרים תערובת של כל החברים, זבל משותף. זה הרבה יותר צבעוני ויפה". ושיאו של הפאתוס: "קשה להגדיר את עוצמת האובדן. זה כמו שמישהו מהגרעין המייסד עוזב".

התגובות לא אחרו לבוא ובשני הגיליונות הבאים של עיתון "קיבוץ",  התפתח דיון סוער ביותר בעד ונגד. יש להניח שחלק מהכותבים היו בסוד העניין או קלטו את רוח המתיחה ששרתה על היוזמה: "הכולבויניק נפל חלל על מזבח טירוף המערכות שבו אנו שוחטים כל פרה, קדושה או לא קדושה. כל הזמן רוצים לשנות ולא שוקלים את השינוי לגופו. כל הערכים הישנים הוחלפו בטכניקות "נוחות"", כתב מישהו. 

חלק מהתגובות בכל אופן, בעיקר המתנגדות, נראות נוקבות ונדמה שגבול דק עובר בין משחק מבודח לכעס של ממש: "המגש הוא ממלכתו הפרטית של בעליו, הוא אינו מערב את שאר הנוכחים בהעדפותיו הגסטרונומיות", או: "שאריות המזון שלנו חייבות להישאר על מגש האכילה כביטוי לעצמיות שלנו, אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות איתן"... ממש קורס המשל לנמשל.

דובוש רואיין באותו גיליון והסביר: "בדרך כלל הבעיה עם אנשי ממסד אינה בהיותם שמרנים. הבעיה היא הפחד שלהם משינויים דרסטיים, שיהפכו סדרי עולם באבחה אחת. הם מפחדים שהכולבויניק הוא רק הצעד הראשון לקראת החזרת המקלחת המשותפת. הרי זו איוולת מוחלטת והשטחת הדברים. מקלחת ציבורית הייתה כורח. הכולבויניק הושם על השולחן מטעמי נוחיות"... וגם: "אני מאמין שהרוב השקט בעד החזרת הכולבויניקים, אך נקיפת אצבע בעד מאבק נראית להם מופרזת".

בשבוע שלאחר מכן התגובות לקמפיין צברו תאוצה ויצרו טלטלה בין תמיכה נלהבת להתנגדות חריפה. דובוש דיבר באופן 'מפוכח' על הדרך הקשה וחסרת הסיכוי, אך גם היה נלהב על הצטרפותם של משפיעים ומעצבי דעת קהל (מוקי צור, דני זמיר ואריאל קרס, "סולן להקת הרוק "השפן הנכון" שכתב "שהורדת הכולבויניקים היא חלק מקונספירציה. המטרה הסופית היא חיסול הקיבוץ עצמו"...). הוא פנה אל הרוב השקט המתעצל לנקוט עמדה "השמיעו קולכם, כתבו, השפיעו!".

ממש מתחשק, אבל צר המקום מלהביא עוד ועוד ציטוטים נהדרים ומשעשעים ממכתבי המהתלה ההיא. במעומעם, מבעד למסך השנים, אני זוכרת את ההנאה העצומה והלהט האופייני כל כך, שמילאו את אבא באותם ימי מתיחה שכוונה לקראת הראשון לאפריל. כעבור 12 שנים רואיין לעיתון "קיבוץ" שחזר ושאל על אותה עמותה/מתיחה. הוא "שמח לבשר שעמותת עלכ"ל עודנה חיה, קיימת ופעילה כפי שהייתה אז, לפני 12 שנים", "כלומר?" שאלה המראיינת, "גם אז היא לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה וכך גם היום". 

מפעם לפעם אני חוזרת לאותם גזרי עיתון מצהיב מתוך גיליון "קיבוץ" קוראת וצוחקת, נזכרת באיש המקסים והמופלא שהיה אבא שלנו. בעיניי הייתה ברוח שלו משהו "כולבויניקי", במשמעותו כמטפורה קיבוצית לחבר שהוא גם פה וגם שם, שהווייתו ניידת ומתפרשת על מספר תחומים. לא ספציפי, בלתי מופרט, ללא מקצוע או קריירה או מסלול אחד שמגדיר אותו, שאישיותו מגוונת, צבעונית ועשירה. על מנעדו הרחב בין עשייה כפעיל חברתי בארץ, בתנועה ובקיבוץ לעבודה בענפי החקלאות, בין אוספיו ומחקריו המגוונים, בין רוחב אופקיו האינסופי לאהבת המקום וההווי המקומי, בין שעשוע לרצינות תהומית. איש אהוב ויקר היה. מלך הכולבויניקים!