מבצע אקסודוס (בלי פול ניומן)

לארכיון הגיעה הזמנה לטקס זיכרון לאוניית אקסודוס והסיפור המרתק שלה.

מעבר לזה שפרסמנו את ההזמנה בציבור, העברנו גם לאמיר שילה (שסבו וסבתו עלו באוניה זו) ולבלהה וקסלמן (שהוריה עלו באוניה זו) את ההזמנה. 

אמיר ובלהה הרימו את הכפפה והשתתפו בטקס זיכרון לעלייתם של קרובי משפחתם באוניית אקסודוס.

להלן מה שכתב אמיר על הנושא. חשבנו שיעניין עוד אנשים.

צילם פריץ כהן - אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים 

אמש התקיים טקס צנוע בהיכל התרבות האזורי בקיבוץ גן שמואל, שהעלה על הנס את המבצע האמיץ לעלייתם ארצה של מעפילי אקסודוס. 

בין 4554 המעפילים היו גם סבי וסבתי, הוריה של אימי חנה שילה ביין ששרדו את השואה באירופה ורצו להגיע ארצה על האוניה ביולי 1947. 

המעפילים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ וגורשו חזרה להמבורג בגרמניה. אני חושב על סבתי האהובה, אסתר, ניצולת אושוויץ שכבר הגיעה לחופי הארץ ומגורשת חזרה לגרמניה הארורה ממנה נמלטה ועל סבי, סבא מקס היקר, ששרד את תלאות המלחמה כשברח מפולין והצטרף לצבא האדום להילחם בנאצים -  שניהם חוזרים לגרמניה ושוהים במחנה עקורים.

במחנה העקורים שהו קרוב לשנה עד קום המדינה ונכנסו בשערי המדינה הציונית הצעירה רק במאי 1948 עת הקמתה. 

רבים חושבים כי המעפילים גורשו לקפריסין - אך לא כך הדבר - הבריטים שחששו שיפרוץ מרד על האוניה סיפרו למעפילים שהם מגורשים "רק לקפריסין", אך בפועל חזרו אוניות הגירוש חזרה עד לאדמת גרמניה. 

האוניה הרעועה, שנשאה כ-4500 מעפילים נבנתה במקור להוביל כ600 איש. 

סיפור מאבק המעפילים על סיפון האוניה בכוחות הבריטים שבאו להשתלט עליה, סיפור הפיקוד על האוניה על ידי יוסי הראל, שהיה בין 28 בלבד כשהוביל 4500 מעפילים לארץ ישראל, סיפורו של קפטן האוניה, אייק אהרנוביץ' שהיה בן 24 והוציא באישון לילה את האוניה לים הפתוח ללא מכוון מתוך נמל מרסיי.

קברו של קפטן 'אקסודוס' , אייק ארן, אשר טמון בגבעת חיים מאוחד.
''אם השער סגור אין פותח - את השער נשבור וננתץ''. 

סיפור מרתק ומדהים שעל האוניה הזו היו אנשים מכל כנפי העם - תנועות הבריחה וההעפלה בני עקיבא והשומר הצעיר-  דתיים וחילוניים יוצאי אירופה ו"הקבוצה הצרפתית" - קבוצת מצומצמת של מעפילים מצפון אפריקה - אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו – שהצטרפו למסע המטלטל. 

כל אלה הם עוד פרק חשוב בתולדות הציונות, אבן בוחן במופלאות הרוח הציונית, התרוממות הרוח וחדוות העשייה במאבק להקמת המדינה. 

סיפורה של אקסודוס הוא דוגמא ומופת לאומץ ועוצמתה של התקומה לאחר השואה, ולהתעלותו של עם ישראל לאחר חורבן בדרך להקמת מדינת ישראל. 

אני כותב בגאווה גדולה, לזכר סבי וסבתי האהובים, אסתר ומקס ביין, שזכו לשרוד ולחיות, להגיע לאחר כל התלאות לארץ ישראל ולהקים בית ומשפחה לתפארת מתוך השברים והסבל הרב.

אנחנו כאן לזכור.

הנס חיים פין - אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים

*מתוך דף ההנצחה של יונה פלושניק

לשטח של הכיבוש הפולני הגיע שליח התנועה אשר התחיל לארגן עליה בלתי-לגלית לצרפת.

כאן פגש יונה לראשונה את חיה, רעייתו לעתיד. במרסיי עלו על האניה "אקסודוס" - "יציאת אירופה" הנודעת. 4500 איש הועלו על אניה זו ונדחסו בצפיפות רבה. שבעה ימים היו בדרך בתנאים קשים ביותר.

בהגיעם לחיפה לא אפשרו להם הבריטים לרדת לחוף, אלא העלו אותם בכוח, בעזרת סילוני מים וגז מדמיע, על שלוש אניות מלחמה בריטיות. חיה לא הועלתה יחד עם יונה על אותה אוניה. פני האוניות היו מועדות לצרפת בה רצו להוריד את המעפילים, אך בעזרת שליחים מהארץ שהצליחו להסתנן לתוך האוניות ואשר ארגנו את המעפילים, נמנעה הירידה. מכאן הפליגו המעפילים לעיר הנמל המבורג שבגרמניה בה הורדו בכוח.

ב-1948, עוד לפני ההכרזה על המדינה, ירדו יונה וחיה בחופי הארץ, בחיפה. מהנמל הובאו הובאו למלון על הר הכרמל, ומכאן: חיה, שנמנתה עם קב' "כובש", הגיעה ישר לגבעת-חיים, יונה הגיע לקב' אושה ומאוחר יותר לגבעת-חיים."

*מתוך דף ההנצחה של שאול בר לב

ביוני 1947 עברנו לצרפת ולמחנה עליה בעיר נמל קטנה בשם סט. אחרי שבועיים של התארגנות עלינו על האנייה "אקסודוס", היא "יציאת אירופה תש״ז". "אקסודוס" היתה למעשה אנית נהרות ישנה שנשאה בימיה הטובים לכל היותר 500 איש. עתה בנו בה אלפי דרגשי שינה ולתוכה נדחסו 4500 מעפילים. הצפיפות - אי אפשר לתארה. הרוב באנייה היו צעירים בני גילי, חברי קבוצות מאורגנות ובני נוער של עלית-הנוער, אך היו גם מספר משפחות עם ילדים קטנים. לאחת מקבוצות הצעירים המאורגנות השתייכה מינה ושם באנייה היכרנו איש את רעהו...

שמונה ימים ארך המסע בים כשכל הדרך עוקבת אחרינו אנית מלחמה בריטית. קפטן האנייה שלנו היה ישראלי והצוות מתנדבים יהודים מאמריקה. בזמן ההפלגה הכינו אותנו לקראת הצפוי. היה ברור שינסו להוריד אותנו בכוח וההוראה היתה להתנגד ולהלחם.

שש משחתות בריטיות הקיפו אותנו בהכנסנו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל.

החיילים ניסו לעלות ולהשתלט על האניה בכוח. מסיפון האנייה השלכנו עליהם מכל הבא ליד וכדי להכעיסם שרנו שירי מולדת. לבסוף נגררנו לנמל חיפה. פה ציוו עלינו לרדת לאניות בריטיות. שוב התנגדנו, אך הם גברו עלינו. היו לנו 5 נערים הרוגים ופצועים רבים.

כשהועלינו לבסוף על האניות חשבנו שהכוונה לקחתנו לקפריסין וקיווינו לפגוש שם את אותם מחבורותינו שיצאו לפנינו באניות מעפילים ונלקחו לשם. הפלגנו מחיפה בשלוש אניות משא בריטיות, על כל אחת מהן 1500 איש. בלב ים גילינו, לתדהמתנו, שהאניות שינו כיוון ופניהן לעבר צרפת...

תשושים ממסע ומקרבות הגענו לצרפת ופה החלה הדרמה הגדולה. למרות כל הפיתויים וההבטחות שאם נרד נוכל להתאזרח במדינות העולם החופשי - סירבנו. שישה שבועות חנינו מול חופי צרפת, הבריטים לא העזו להורידנו בכוח לעיני העולם החופשי.

שבנו לים ודרך גיברלטר ותעלת לה-מנש הסיעו אותנו חזרה לגרמניה, לנמל המבורג.

הוכנסנו - שוב בכוח - למחנה. היה זה מחנה ריכוז נאצי לשעבר, שהוחזק בידי צבא הכיבוש הבריטי. שוב שישה שבועות של גדרות-תיל ומגדלי שמירה, הרגשת יאוש  תקפה אותנו. היו איתנו שני שליחים ישראלים שהוגנבו לאניה והם עשו הכל כדי לעודדנו ולהפיח בנר תקווה.

אחרי מספרי שבועות הועברנו לבסיס צוללות נטוש, שבעבר היה שייך לצבא הגרמני, שם הוטבו התנאים - יותר חופש וסיוע מהג'יונט. פה מינה ואני החלטנו להנשא. החבריה אירגנו מסיבת חתונה גדולה. יחד איתנו נישא עוד זוג צעיר והכל ראו בחתונה סמל לעוצמת כוח החיים היהודי.

כעבור חודשיים עברנו לצרפת, לנסות שוב את מזלנו להגיע ארצה. הגענו למרסיי, ושם קיבלנו ויזות מזוייפות של תיירים, למרות שלגבי השלטונות נחשבנו כשני אנשים בודדים, זרים זה לזה, בכל זאת הצמידו, אלינו שתי פעוטות יתומות בנות שלוש, כדי שנביאם ארצה. בארץ עברנו בשלום את בדיקת הדרכונים ושוכנו בסלון לעולים בחיפה - והילדות איתנו.

בינתיים הגיעו חברי הקבוצה שלנו מקפריסין והתארגנו טוב כקבוצה להתישבות.

במרץ 1948 הגענו לגבעת-חיים להקים בה בית. מינה היתה אז בת 24 ואני בן 26. הימים ימי מלחמת השחרור. 

*למידע נוסף