84 שנים לליל הבדולח, עדויות מקומיות

המילה בדולח מעוררת בך צילצול נעים של שנדליר נוצץ גדול ומפואר. אבל לא במקרה של ליל הבדולח. קצת כמו שהיום מכנים נגיד את האזור מסביב לעזה – עוטף עזה. 

ליל הבדולח או גם בשמו "ליל הזכוכיות המנופצות" הוא כינוי לפוגרום שהתחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה בליל 9-10 בנובמבר 1938. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ארנסט פום רט ע"י צעיר יהודי. 

בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה נופצו, החנויות הפרוצות נשדדו, ושברי הזכוכית כיסו את המדרכות. בתי היהודים הותקפו ובמקומות רבים נפגעו יהודים בגופם. נעצרו כ-30,000 יהודים, רובם אמידים ובעלי השפעה. העצורים נשלחו למחנות ריכוז, ושם היו קורבן ליחס מחריד באכזריותו מצד הס"ס. זו הפעם הראשונה בה נעשו פרעות ביהודי גרמניה בקנה-מידה כה נרחב, ולוו במעצר המונים.

סרטון על ליל הדולח

מצאנו מספר עדויות של חברי קיבוץ לגבי האירוע:

אילנה צביון

מהתקופה בגרמניה אני זוכרת זמנים יפים מאד. הייתה לי ילדות מאד מאושרת, עד שנת 38. כשהייתי בת 6. בשנת 1938, שרפו את בית הספר שלנו, בליל הבדולח. באנו למחרת לבית הספר והוא היה שרוף. את אבי וסבי לקחו לבית סוהר, זה היה לילה בו לקחו את כל הגברים היהודים. כל הנשים של המשפחה עברו לגור בבית מחוץ לעיר, של דודה זקנה. אמא ניסתה לשחרר את הגברים מן המאסר, בדרכים כלשהם. סבא ניסה להתאבד בבית הסוהר, אך הצליחו להציל אותו. אמא הצליחה לתת שוחד, ועל ידי כך להוציא את אבא מבית הסוהר. היא נתנה את אוסף הבולים המאד יקר שלו, שהיה נדיר במיוחד. תוך 24 שעות נסענו להמבורג ברכבת, ומשם עלינו על אניה, ועזבנו את גרמניה. דרכונים היו לנו, כי עוד קודם לכן ניסינו לצאת מגרמניה. היינו במלון בהמבורג, והגרמנים גילו אותנו, וסגרו את אמא ואותנו בבית שימוש. ואת אבא לקחו למאסר. הייתי ילדה קטנה וזה היה מאד טראומטי בשבילי, ניסיתי להדחיק את האירועים האלה, ולכן אני לא זוכרת פרטים. 

אפרים פרנק

בתור פעיל ציוני, נסעתי גם פעם, בראשית '38, לארץ ישראל. זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם הארץ. כחודש ימים הייתי כאן. אחר כך אמרו לי, איזה אידיוט אתה שאתה חוזר. אבל, הייתי יקה. חזרתי. עד לחודש הפרעות, ליל הבדולח, נובמבר 38. הם שרפו אז מאות בתי כנסת, בזזו חנויות, והיהודים היו צריכים לשלם אחר כך את תיקון השמשות, ובעיקר - אסרו 20 או 30 אלף גברים יהודיים, והכניסו אותם למחנות ריכוז. הניסיון המר הזה, של מחנה ריכוז, נחסך ממני, כי כמה ימים לפני זה החלפנו דירה, וכשהגסטפו בא לאסוף אותי, לא מצאו אותי בדירה. 

צבי פלבר

ב-1.4.1933 היה יום הבולקוט. זו הייתה הפגנה אנטי יהודית. הנאצים עמדו בפתחי החנויות של היהודים ולא נתנו להיכנס לקנות אצל יהודים. זה היה "כביכול" הפגנה עממית של כנופיות רחוב בהסכמת השלטון. הייתי ילד ואני לא זוכר שנבהלתי או פחדתי אז. יותר מאוחר, ב-1938 כשהיה "ליל הבדולח", הזדעזעתי מהאלימות שלהם. הייתי אז נהג ובדיוק נסעתי עם המשאית ברחוב וראיתי את ההשתוללות - איך זרקו מבתי העסק של היהודים את הרכוש החוצה, פסנתרים ובגדים וכל מה שמצאו בבתים. זה היה מפחיד... 

אדית אקשטיין

כשהיה ליל הבדולח לא הייתי בבית, ולא הייתי כשהתנפלו על הדוד שלי ולקחו אותו למחנה ריכוז, לדכאו (יותר מאוחר השיגה הדודה שלי אשרת-כניסה לבוליביה, ובזכות זה הצליחה להוציא את בעלה מדכאו, ולנסוע לשם). מהבית של הדודה לקחו את כל הרכוש, לקחו לה את הדירה, ואמרו לה להיכנס לדירה של משפחה יהודית אחרת, ולחיות ביחד אתם. 

אגון לקר

נולדתי בברלין ועזבתי בסוף נובמבר, אחרי ליל הבדולח, כשאני בן 12 וחצי. לאבי הייתה חנות – מרפדייה לרהיטים. גרנו מעל החנות בדירה די טובה. מצבנו הכלכלי היה סביר. ביקרנו באופן סדיר בבית הכנסת ושמרנו בבית על כשרות.

מאז עליית הנאצים לשלטון הרגשנו לאט ובהתמדה באנטישמיות. גורשנו מבית הספר הכללי, ועברנו ללמוד בבית ספר יהודי שהתארגן על ידי הורים. היו הגבלות שונות, כתובות נאצה על יהודים ועוד.

בליל הבדולח הייתי בן 12 וכמה חודשים, גבוה, רזה וזריז, ולא נראיתי יהודי. רצתי לבית הכנסת באזור מגורי שבער באש. הנאצים שברו חלונות, זרקו רהיטים, ובמו עיני ראיתי קהל גדול ליד בית הכנסת ובחצר. הגרמנים תפסו את השמש, שהכרתי באופן אישי, ושנהג לחלק לילדים תמיד סוכריות, ואותו אהבתי מאוד – הגרמנים תפסו אותו בזקן וקרעו אותו מפניו, עם העור. היכו אותו, התעללו בו והרגו אותו. זאת הייתה לי הפעם הראשונה שראיתי איך הורגים אדם, ורק בגלל היותו יהודי. רצתי הביתה סיפרתי זאת לבני משפחתי, ולא יכולתי להירגע זמן רב.

מימי ליפמן

בליל הבדולח ב-9.11.1938 הייתי בקניגסברג. שרפו את בית הכנסת הגדול וכל רחוב היהודים היה לביזה ולשרפה. ראיתי את המחזה הזה, זה היה נורא. הורי באותו הזמן עדין חיו בעיירה שלנו, שבה היו מעט מאוד יהודים. אחרי "ליל הבדולח" החליטו לעבור לברלין. אני אחרי "ליל הבדולח" נרשמתי לעליה ויצאתי להכשרה.

שמשון מקס בישבורג

ליל הבדולח ארע חודש אחרי הבר-מצווה שלי. זה היה בלילה. אני הייתי באולם השינה - הבנים בקומה הראשונה והבנות בקומה אחת למעלה. בית הספר היה מעורב. כשפרצו פנימה השוער לא רצה לתת להם להיכנס, אז שברו את הדלת. הדבר הראשון שברו את לוח הזיכרון לנופלים במלחמת העולם הראשונה. 

הם הדליקו את בית הכנסת וצעקו לכולם: לצאת! רוב האנשים היו בכותונות לילה. זה היה נובמבר, חורף. סילקו אותנו לכל-מיני משפחות. היה הד לזה בכל האזור. בית הכנסת בער וחלק מבית הספר. פתחנו את הווילון וראינו הכל אדום. אחרי זה אמרו לצאת, אז יצאנו כולנו. 

אחרי זה שלחו אותי חזרה להורים יחד עם מימי שהלכה בכותונת לילה לחלק השני של העיר.

באחת הדירות שברו הכל עם פטיש. הכל היה הרוס. נגר עזר לנו, ותיקנו לפחות את המיטות, שאפשר יהיה לישון. 

רפאל רולף דרייפוס

ליל הבדולח היה ב- 9 בנובמבר. אני גרתי אצל משפחה יהודית-גרמנית בקומה העליונה. באותו לילה באו הנאצים והרסו את כל הדירות. אבל למעלה אלינו לא הגיעו. 

חיה דרייפוס

הגיעה שנת 1938, והגיע ליל הבדולח. אני בבוקר באה לבית הספר היהודי ליד בית הכנסת, וכל בית הכנסת בוער. מה זה בוער, חצי עיר כאילו חשבתי שבוערת. בבית הספר אמרו, תלכו מהר הביתה. באתי הביתה. את אבי כבר לקחו מהבית ורק אמי הייתה. הייתי בת 13. אימא אמרה: "עכשיו את הולכת למשטרה, ושם את תשאלי מה קרה, ואיפה אבא שלנו". 

הייתי ילדה בת 13, הלכתי. אני עומדת לפני הבניין, את זה אני זוכרת בדיוק, כאילו אתמול היה, אני באה לשער ענק מברזל. אמא  אמרה לי "את עושה את עצמך כאילו את לא יודעת כלום, ושואלת: מה קרה, את באת הביתה ואבא איננו ואימא נורא דואגת". אז האיש שם שואל אותי: "הם יהודים?" ואני אומרת - כן. והוא אומר - אז אבא שלך בטח פה. הוא שאל מה השם ובירר ואמר, כן, אבא שלך פה, אל תדאגי, הוא עוד מעט יחזור. וכך היה. הוא לא נשלח למחנות אז. 

השלישיה- צבי פלבר, הלל ליפמן, רולף דרייפוס

*ההקדמה מתוך האתר של מט"ח, הספריה הוירטואלית