גרי בר שלום מתחיל לצייר


שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות. 


אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם. 

החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר,
מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?)
היכן בקיבוץ מצויירת התמונה הזו בגדול? ומי צייר אותה?

נרשמתי לחוג. ואז הייתה תופעה משונה - כמו, למשל, יש היום חבורת הזמר, לו הייתי נרשם אליה, היו הכול שואלים אותי: מה, אתה? זה חוג סגור ומסוגר. וכך היה חוג הציור. ואני נרשמתי. באה אחת ואמרה: "אתה נרשמת?" אני כעסתי קצת. באה שנייה: "מה זה, אתה נרשמת?" אני כעסתי יותר. עד שבאה השלישית והרביעית, ואני אמרתי: "הקשיבו, ברגע שתהיה הרשמה לחוג מיילדות, גם לשם אירשם". ואז גיליתי את המכחול ואת הצבעים, בצורה מאוד פשוטה, והכפתורים האלה, ועל נייר הדפסות. והתחלתי לצייר. 

אחרי שהייתי 6-7 פעמים אצל פרופס, הייתי חייב, כרגיל אז, ללכת למילואים. הגעתי עם הגדוד שלי לאזור ליד נתיב הל"ה. שאלתי את פרופס בדחילו ורחימו: "מותר לי שם לצייר?" צחק ואמר: "אל תעז לשאול שאלה כזאת. אתה תצייר מה שאתה רוצה, איפה שאתה רוצה, ומתי שאתה רוצה. אני אתן לך עצות רק בקשר לחומרים. אל תשאל אף אחד, אין אלוהים בציור." לקחתי אתי ציוד, וכשסיירתי בין היחידות שלי (זה היה אזור מלא מסתננים) אז היה לי אקדח, והנחתי אותו על ידי, וציירתי. היו לי בעיות - איך מציירים שמיים, איך מציירים עץ. ואת כל זה התחלתי לפתור. התפעלתי ממה שיצא. מעולם לפני כן לא ציירתי. 

בבית ציירתי בפעם הראשונה וילון, וקראתי לשרה והראיתי לה שרואים דרך הווילון את אור השמש, על כל קפליו. התפעלתי מכל דבר שעשיתי. וכך התחלתי לצייר, וזה תפס אותי חזק. התחלתי מיותר גדול ועברתי לקטן. הלכתי גם לחוגים של המועצה האזורית מנשה והייתי שם 2-3 שנים. 

גרי עם שרהל'ה אישתו

היו לי תקופות. הייתה תקופה שציירתי רק קוצים. היות ולא הייתי אמן מוכר בגבעת חיים - קיבוץ, כמו כל חברה אחרת, אם אין תעודה, אתה לא כלום - אז היה לי מחסן קטן בתור סטודיו. פעמיים גירשו אותי משני מחסנים, המזכיר הוד מעלתו, ואני אז נורא כעסתי. אני לא מוכר, והוא נתן את המקום לציירת מוכרת. התפוצצתי, אבל לא אמרתי כלום. לא קיבלתי שום חומרים. 


היה לי מזל. הייתה פה אישה, זיכרונה לברכה - ליניצ'קה רובין. היא ריכזה את חוג הציירים באיחוד. היא הופיעה אצלי, ראתה מה שאני עושה, ואז היא כתבה מכתב זועם למזכירות גבעת חיים, שהיא הזדעזעה מהיחס של הקיבוץ. והיא דורשת... לצערי זה לא הואיל אבל לי זה נתן סיפוק רב. שלוש שנים אחרי זה, היא פנתה אלי, שאגיש בקשה להתקבל לאגודת הציירים. אני ראיתי מהחברות שלי פה, שהגישו פעמים אחדות ונדחו, ואמרתי: "ליניצ'קה, מה אני צריך את מפח-הנפש הזה". אבל היא אמרה: "אתה חייב". נו, אז הגשתי כמה ציורים. לאחר שבוע קיבלתי מכתב ששמחים להודיע לי, שהתקבלתי לאגודה. הלכתי עם האף למעלה, ונורא אהבתי להרגיז את ציירות החוג. מאז אני אמן מוכר. זאת אומרת, שלפי תקנון התנועה, מגיעים לי כך וכך ימים וכך וכך תקציב. כמעט שלא השתמשתי בימים, בתקציב - יותר. 


אני נורא נהנה. הציור בשבילי היום זה שמחת חיים. אני יושב ורואה ואומר שיר. אני אומר: אני אוהב אותך לגבי הנוף והעץ וכל זה. אני מאוד לא אוהב לצייר בחוג. כמובן, הייתי חייב לעשות זאת. כאשר רשמנו רישום עירום, זה היה בשביל לקבל משמעת בידיים. לא ידעתי את זה אף פעם. אם אני מצייר בית, ולא שם חלון, לא נורא, אבל אם אני מצייר בחורה עירומה, שיושבת רק 20 דקות, ואני טועה ב – 5 ס"מ, קלקלתי את כל הציור. אחרי חצי יום של רישומי עירום, כשיצאתי אחר כך לרחוב, היה לי יותר קל לתפוס את הפרספקטיבה. נורית רפאלי, נותנת הטון בגבעת-חיים, טוענת, שאני הרשם הטוב ביותר כאן וזה קומפלימנט גדול מאוד מצידה. 

גרי בתערוכה בגלריה עם חנוש מורג

אני מאד נהנה. קודם-כל, תמיד הייתה לי תכונה - אני נורא אוהב לתת מתנות. אז מה קיבוצניק יכול לתת למשפחה העשירה שלו בחיפה? גרי יכול. כל הווילה של המשפחה מלאה ציורים של גרי. אני, בעשרת האצבעות שלי יכול לתת מתנות לאנשים וליהנות מההנאה שלהם. אני מבקר בכל מיני מקומות בארץ או באירופה, ורואה ציורים שלי שכבר שכחתי. פעם הייתי חלק מתעמולת בחירות ברמת-גן - צלצלתי באיזו דלת, ופתח לי בחור צעיר שלא הכרתי. מאחוריו על הקיר היה תלוי אחד הציורים שלי. תהיתי, עד שיצאה אשתו - היא הייתה חניכה שלי בחברת הנוער, והם קיבלו את זה ממני לחתונה שלהם. 

גרי עם חברת הנוער בשנות ה-50

כל פעם שאני מקבל מכתבים מחו"ל כותבים לי - "כמה שאנחנו נהנים מהמתנה היפה שנתת לנו".

לילך נכדתי  מגיעה לביקור עם הילדים ובעלה לפני הנסיעה לקוריאה. היא באה להיפרד, ותקבל ציור...

כך התחלתי לצייר.







*מתוך סיפור החיים של גרי, ראיינה: לאה הישראלי, 30.7.93, פענחה: סימה שרי.

דף ההנצחה של גרי

סרטון מהתערוכה בגלריה

גרי מספר


תגובות

  1. סבא אהוב ויקר שלי, כמה שאתה חסר לי
    אוהבת אותך לנצח

    השבמחק
  2. גרי היה אחד מן החברים שצבע לנו את המקום - תרתי משמע

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

שתי תמונות / היידי עפרון

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

האחד במאי / היידי עפרון

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

ארכיון

הצג עוד