זכרונות ממחזור יג ומיובל רפאלי

יערה בן אור מתנדבת בארכיון ומקלידה. כעת היא מקלידה את חוברת הזכרון ליובל רפאלי.

כותבת ומוקסמת מהאיש-נער-ילד שהיה. הנה סיפור קטן שמצא חן בעינינו ובטח גם ידבר אליכם.

בהמשך גם טקסט שכתב ארנון על מפגש מחזור - שווה לקרוא!

מימין יובל רפאלי לידו גדי בר שלום

יובל רפאלי - משהו בקשר לאומץ-הלב שהיה לו. 

לאחד הבנים היו סיוטים בלילות. היה נדמה לו שמחוץ לחלון בין השיחים, מתחבא איש מפחיד.

יום אחד (זה היה בכיתה ו'), החלטנו לחסל את האיש ויהיה מה! 

כמובן, אף אחד לא העז לצאת לבד, אז הוחלט שמעירים את יובל שישן בחדר אחר. 

הלכנו והערנו אותו והסברנו לו את העניינים. 

יובל יצא ראשון ואחריו אנחנו - כל אחד עם אבן ולפקודת "אש" זרקנו את האבנים לתוך השיחים. 

בעיני כל הכיתה הוא נחשב להכי אמיץ, וכך זה היה. 

בלי ספק - כי רק עם יובל העזנו לצאת והוא הלך באמת ראשון.

*נכתב על ידי מישהו מקבוצתו של יובל, מחזור י"ג קבוצת ניצן

לדף ההנצחה של יובל


במשק ילדים מימין יובל רפאלי תחילת שנות ה-60 משמאל אליעזר לוסקי

מחזור יג עם המחנך עמרם הישראלי והמטפלת ניצה גיל
(יובל משמאל שורה שניה)


אין עורכים פגישת מחזור בא"י / ארנון לפיד 1976

אין עורכים פגישת מחזור בארץ ישראל, אלא כמובן, אם רוצים שתיעטף הנפש בעצב איום וכמיהות חדות שלא לצורך. 

במרחק זלפי

דומני שהיינו אז בכתה ד' או ה', או שמא ב'-ג' עדיין? מה חשוב. צפונית לקיבוץ השתרעה ארץ זלפי הרחבה, המוזרה, העלומה. ברצותינו להגיע אליה, הנכספת. היה עלינו לכתת רגליים זעירות שעה ארוכה בגבעות החול בטרם נגיע אל מחוז חפצנו. ארץ זלפי אמנם השתרעה למן גדרות הברווזיה של הקיבוץ, למן בית הקברות – אשר באותם הימים לא היו בו אלא שני קברים של חברים שלא הכרנו מעולם – ועד האופק הרחוק, שם ניתן היה להבחין, במטושטש, בשכונותיה הקיצוניות של חדרה (מה נפלא היה הגילוי, שלחדרה אפשר גם להגיע ברגל, ולא רק באוטובוס) אך זלפי שלנו היתה אותה כברת-ארץ מוקפת משוכת צברים סמיכה, שבמרכזה חורבה, גלי אבנים מסותתות, שני עצי דום עצומים, סוכת-שומר והמון כלי בית פגומים, סחבות ונעליים בלויות מושלכים למלוא רוחב העין. 

  מחנה לג בעומר בזלפי 1952-4 צילם עמרם נבו

לעיתים קרובות, ולפחות אחת לשבוע באותו יום נפלא, בו שוחררנו ממנוחת הצהריים השנואה, היו הלב והרגליים מושכים שמה.

באמת, מה עשינו שם, בזלפי, שעות רבות כל כך? 

יובל, מיכאל, ישראל, גלעד ואני היינו נוברים והופכים תוך מתח ודריכות בסלעים והאבנים, חושפים עקרבים מכל הגדלים, נוטלים אותם בין שני מקלות ונותנים אותם בצנצנות. צנצנת רוחשת עקרבים – מה נכס מאיים ונפלא יש ממנה?

דודו, נחום, גדי, דודו ויופו, חבורה נפרדת, בעלת-סוד ותקנונים משלה, היו מבעירים מדורה במכתש הקטן שבסמוך, ומשליכים אל תוכה, תוך גיחות נועזות קופסאות שימורים מקולקלות, רעש התפוצצות הקופסאות וצליל תוכנן הניתז למרחק – מה מחזה מסוכן ומשעשע יש מזה? אלי, שכמעט תמיד בגפו היה, אילף את כלביו ליד עצי הדום. הבנות, מירי, איה, גייל ואיילה הולכות היו בנפרד. לכאורה מבקשות היו ללקט גבעולי-קנה פורחים, ולמעשה נמצאו תמיד כשהן עומדות סמוכות זו אצל זו ומחליפות מילים וצחקוקים עם השומר הבדווי שמעולם לא התחוורו מעשיו במקום. שיחה בארבע עם בדווי חזק ואפל-עיניים – מה תחושה מעוררת ומתוקה יש ממנה? 

הגם שהרכבי הקבוצות, יעדיהם ומעשיהם בזלפי נשמרו תוך הסכמה או השלמה מצד הכל, הרי לא אחת ולא שתיים, קרה ומתאחדים היינו כולנו, אם למרדף אחרי נחש "ענק", אם לאיסוף פטריות סגולות בימי החורף, ואם, ובעיקר, ותמיד, עם ערוב היום, לצורך הליכה משותפת חזרה הביתה. אפשר חשבנו כי בחזרנו כולנו מחנה אחד יעמוד לנו כוחנו בפני נזיפותיה ואיומיה של המטפלת, אשר תמיד נמצאו לה סיבות לצאת מכליה בסיומו של יום רב חוויות שכזה.

זלפי אינו עוד מחוז עוטה סוד ומהלך קסמים. במקום בו היו פעם משוכות צברים, חורבות ועצי דום, נטוע היום פרדס, מן הסתם, בברווזיה אין עוד ברווזים והיא הפכה להודיה, ובבית הקברות שלנו ניצבים עשרות קברים. שורות וטורים. במודע נמנע אני מלשוב ולטייל בזלפי. ברי לי כי לא יהי בי הכוח לשאת משא הזכרונות המתוקים והכמיהה לימים אחרים המתקשרים עם אותו המקום.



מדוע אפוא נזכרתי בפרק זה מילדותינו, זלפי? 

במוצאי ראש-השנה ערכנו, בני מחזורי בקיבוץ, פגישת מחזור. בעוד מועד ובדבקות, טרחו מירי וגייל והכינו את התקרובת, וגם שלחו הזמנות אל בני-המחזור באשר הם. בהגיע השעה באו ונתכנסו הכל סביב השולחנות הערוכים. אחדים עם בני או בנות זוגם הגיעו עם ילדיהם. היו צחוקים וטפיחות על שכם וקריאות פליאה וחילופי נשיקות, ואחר פנו כל הנוכחים, בזה אחר זה, לספר על מעשיהם ומצבם כיום. כשתם גם חלק זה – נפנינו לזכרונות. 

הרחק הרחק, עמוק עמוק הפלגנו צוחקים עד דמעות וחותכים זה בדבריו של האחר, עד שהגענו לזלפי. וכיוון שהגענו שמה – הגענו עד ישראל ויובל וגלעד ודודו. והם חסרים. נפלו במלחמות. וחסרונם היה לפתע ודאי וחזק. והרווחים שבין המילים כמו גדלו פתאום, והשתיקות שבין העלילות העמיקו. והיתה במועדון איזו רוח משונה וצחוקים עשויים ונסיונות שלא עלו יפה לקיים ולמשוך את שמחת-הפגישה כבראשונה. ומישהו שאל, למה בעצם לא ארגנו ככה קצת אלכוהול, ואחר אמר שעוד דרך ארוכה חזרה לפניו הערב, והוא מוכרח, פשוט מוכרח לעזוב... 

ותם הכל.

מכבר לא ירדה עלי עצבות כזו. כמו בסיומה של פגישת המחזור שלנו, במוצאי ראש-השנה תשל"ז. הוא שאמרתי: אין עורכים פגישות מחזור בארץ ישראל אלא, כמובן...


בני 50  1998 מחזור יג


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

שתי תמונות / היידי עפרון

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

האחד במאי / היידי עפרון

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

ארכיון

הצג עוד