ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

אנחנו מרבים להשתמש במושג נוסטלגיה. האם אנחנו מבינים אותו עד הסוף? נוסטלגיה מבחינת רבים מאיתנו היא התרפקות על העבר, על הזכרונות. אבל לא תמיד הזכרון הוא מתוק. לפעמים הוא מר. לפעמים צורב. ולפעמים כואב עד אימה. והשאלה הנשאלת - האם להציג תמונה מסויימת שיכולה לגרום לכאב? אייך בכלל תוכל לדעת שתמונה מסויימת תעורר כאב אצל מישהו? האם אנחנו בכלל כארכייונאים יכולים להיות השופטים של זה? הרי אם נציג את התמונה המכאיבה, האדם שכואב לו יכול מצד אחד לקבל את התמונה כמשהו שמזכיר לו דבר שאינו רוצה לזכור, ומצד שני אדם אחר יסתכל על התמונה הכואבת ואולי ישמח שמעלים את הזכרון הזה על פני השטח למען רבים אחרים ייזכרו. אין כאן שחור ולבן. אין תשובות מוחלטות. הנה מספר תמונות מערב דיפדוף באלבומים שנערך בקיבוץ. העלנו אלבומים מהארכיון למועדון, הזמנו לקפה ועוגה, ביקשנו את עזרת הקהל בזיהוי תמונות. היייתה אוירה נהדרת, של "נוסטלגיה" וזכרון אבל גם מעבר לזה - של ישיבה בצוותא, בשיחה נעימה. משהו שפעם היה בDNA של הקיבוץ והתמוסס לו, ואולי צריך לחשוב כיצד להחזיר אותו באופן מלאכותי לקהילה. ולסיכום - אנחנ...

תמונה אחת שמתאימה לנו לשבוע הספר. אני לא ממש מבינה את הנהירה הזו לשבוע הספר. כל ההמון הזה ממש מוציא לי את החשק לקנות ספר. אבל אני כל כך מתחברת לציור הזה שצייר זאב גוטקינד, מאייר שצייר הרבה את הקיבוץ ואת ההווי שלו בצורה אירונית מקסימה. ודווקא התמונה הזו מדברת אלי בפשטות האמיתית שלה, בקווים הנקיים והברורים. בתור ילדה הייתי מגיעה לקיבוץ וישר הולכת לספריה. בספריית הקיבוץ ידעת שיהיה לך כל טוב. אם ברמת גן הייתי מסיימת ספר (יותר נכון שניים כי היו ימים שהחלפתי כל יום שניים) והייתי מגיעה לבקש את המשך הסדרה - חמישייה, הבלשים והכלב, הימאים, טרזן ועוד... היו מחמיצים פנים ואומרים : אין, מצטערים. נכניס אותך לרשימת ההמתנה. אבל בקיבוץ - יכולתי לקרוא סדרות שלמות בחופשים. כן, זה הזמן להגיד - הייתי תולעת ספרים אמיתית (וזה הזמן שלכם להגיד אנחנו אוהבים אותך היידי) אז התמונה הזו כל כך מתאימה לי - כל הגוף בתנוחת התרפקות על הספר, והשניים הופכים למעין ישות אחת של מחשבות, מילים ודמיון. איזו הנאה לשקוע בספר, לדמיין את הדמויות, לחוות איתן מסעות, להכיר איתן עולמות חדשים, ססגונים ובלתי יאמנים. להגיר דמע...