התקליטיה של אילזה ופרי / אפרת אשל


בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי 🎼.
התקליטיה היתה בשבילנו המקום הכי מיוחד
והיינו מאושרים תמיד להגיע לבית הקטן והחם שאחד מחדריו הפך לספרית תקליטים מהחלומות.
כשהגעתי לצילום של קוטנר, נעמדתי בחדר העבודה שלו מול מדפי התקליטים העמוסים ולרגע הרגשתי שהתקליטיה הקסומה של אילזה ופרי כאילו מצאה שם בית חדש.
גם בחדר העבודה של  קוטנר יש אלפי תקליטים שמסודרים על מדפים מדפים מהרצפה ועד לתקרה.
גם שם יש את אותה אוירה קסומה.
סיפרתי לו על התקליטיה והוא הקשיב.
ולרגע אחד אני הפסקתי לצחוק ויואב הפסיק לעשות לי פרצופים מצחיקים, אבל רק לרגע.

בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי.
ושמחנו להגיע לשם ולמצוא ראשונים את התקליט הכי שווה, הכי עכשוי, התקליט ההוא מהטלויזיה, מהפינה הכל כך משפיעה, הפינה של יואב קוטנר ב״זהו זה״.
צילום שכולו כיף והמון צחוק עם יואב קוטנר הגדול.
״מתי בפעם האחרונה״ של שיר זיו 😘
שישבת של ישראל היום
תקראו, התקליט והחולצה כבר בדרך אליכם...

לכתבה



לדף של אילזה ברונר





תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

תמונה
טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...
להמשך קריאה »

הכל כלול / חנוש מורג

תמונה
ישראל כץ עם מפקח הבנייה 1953 צילם עמרם נבו בשנת 1952, טרם הקמת הקבוץ, הייתה כאן גבעה של חול. מעט עצים, בעיקר אקליפטוסים ואורנים שניטעו כאן על ידי הקרן הקיימת מיד עם תום מלחמת השחרור כסימון לאדמה "שלנו". זכר להם עדיין נראה באותם אורנים שעמודים ליד בית טרזין, ושני האקליפטוסים הגדולים שעומדים ליד מחסן משק וליד מולהלול. הטיפול בחורש הצעיר הוטל על ישראל הוכדורף. הנערים של אז (שמעון הישראלי, עודד בן אור ועוד) סיפרו איך הם השקו בעזרת מכל מים את העצים הבודדים על הגבעה. ועוד הם סיפרו שהגבעה הזו הייתה אהובה עליהם כי היו יכולים להטיס ממנה את הטיסנים שהם בנו מבלזה (חוג בניית טיסנים היה מן האהובים והיותר פופולאריים בין נערי הקיבוץ עוד במאוחד. צריף הטיסנאות עמד על הגבול של מגרש הכדורגל שהפריד בין שני הקיבוצים, והאור דלק בו שעות ארוכות בערב). אקליפטוס ליד מתחם היד השניה  צילם יוסי רום הבתים הראשונים עם ההחלטה לבנות כאן את הקיבוץ החדש נשלחו כמה נגרים מכפר סאלד, וביחד עם בעלי המקצוע של גבעת חיים החלה הבנייה בשטח הנקודה.  המבנים הראשונים היו צריפי העץ למגורי החברים, היו ביניהם צריפים ארוכים עם...
להמשך קריאה »

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

תמונה
ט’’ו בשבט 1980 מעשה שהיה כך היה: עבדתי בנוי עם חיימקה ורדי.  נורית וחיימקה על הדשא הגדול  בט’’ו בשבט תכננו לנטוע ברושים בדרך לבית הקברות לצדי הכביש,  הכנו את השטח, חפרנו בורות וליד כל בור שמנו עץ. בשעה ארבע היו אמורים לבוא ילדי הגנים עם הוריהם לטעת את העצים,  ברבע לארבע התחיל לרדת גשם, חיכינו וחיכינו ואף אחד לא בא מלבד שני ילדים, ירון הבן שלי ויניב אופיר חבר של ירון מהכיתה. כשהבנו שאף אחד לא מגיע, התחלנו לשתול ארבעתנו את העצים, ולבסוף סיימנו את כל השתילה בעצמנו בגשם. רוב העצים עדיין עומדים זקופים עד היום. לכתבות מעניינות בנושא טו בשבט ועצים -  הנוי שלי - נורית וולף לטו בשבט ולעץ ה"ידיד"... / אורנה ישראלי טו בשבט חנהל'ה פרנקל ערב ט"ו בשבט 1950 / סימה שרי ט"ו בשבט תש"ב - 1952: הראשון בנקודה (1995)
להמשך קריאה »

היו לילות / חנוש מורג

תמונה
לסיפור הזה יכולות להיות התחלות שונות וגם כותרות יפות, יש כאן הרבה נוסטלגיה.  אני רוצה לספר סיפור היסטורי, לתעד, איך בעצם התגבשה התרבות בקיבוץ שלנו במשך שנים רבות. אנסה למקד את המבט על אופי חיי התרבות בעיקר בערבי השבת, שהיו עבור רבים השעות היחידות בהן ניתן היה לצאת קצת מהשגרה של עבודה ומשימתיות שאפיינו את חיי הקיבוץ בראשיתו. ערבי השבת סיפקו את רגעי העונג התרבותי, ולרבים מן החברים הם גם היו   ההזדמנות למפגשים חברתיים על כוס קפה ועוגה. החברים כבר אז, כנראה, היו צריכים לעמוד בפני הדילמה אם הערב ילכו להרצאה בחדר האוכל או ייענו להזמנת מי מחבריהם לשבת לשיחת חברים בחוג ידידים. הבתים הקטנים והצנועים של שנות ה-50 וה-60, אירחו לא פעם כ- 15 חברים ואולי אף יותר... איך שלא יהיה, ה"תחרות" בין פעילות התרבותית הממוסדת לבין המפגש הפרטי הספונטני הייתה שם תמיד. לעיתים, כשהאירוע היה ערב יותר אטרקטיבי, כמו רביעייה שניגנה מוזיקה קלאסית, ההתלבטות הייתה קצת יותר קשה, בכל זאת, קיבוץ של יקים... המקור ממנו אנו יכולים לשאוב הכי הרבה אינפורמציה על אופי ערבי השישי הוא מאגר הפלקטים שנשמר הרבה שנים בחדר תרבו...
להמשך קריאה »

להוציא מהנפטלין / יובל דניאלי

תמונה
 הכתבה הבאה נלקחה  מתוך  עיתון זמן קיבוץ,  כנס מדיה, מאי 28, 2024 הכתבה של יובל דניאלי מבטאת היטב את הצורך שלנו בקיבוץ גבעת חיים איחוד להגדיר מה אנו רוצים לשמר וללמד את הילדים שלנו על השורשים וההיסטוריה שלנו.   עבודות פסיפס של יצחק יעקובוביץ 2023 בכניסה למזכירות כלים חקלאיים? אומנות מקומית? הרדיו הראשון?  בכנס הארכיונאים דנו בשאלה מה חשוב להשאיר לדורות הבאים לאחרונה הרציתי בכנס ארכיונאים אזורי בקיבוץ העוגן (9.5.24) שאורגן על ידי האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע, במסגרת השתלמות מקצועית בנושא המרחב האזורי והיישובי (קיבוצים ומושבים בעיקר).  נושא הרצאתי היה על מה אחראי הארכיון ומהם גבולות אחריותו.   מסור עץ צילמה מירלה זיו מורשת של היישוב אחריות הארכיון יכולה להשתנות מיישוב אחד למשנהו בהתאם למטרות ויעדים שהוצבו בפניו. דבר אחד ברור, כדי לענות על השאלות חייבת להיות כתובת ממוסדת שמתייחסת אליהן ויכולה לתת תשובות. לצערי, ברבים מהיישובים הארכיון הוא "יתום". אין לו כתובת ברורה שהיא מקור סמכותו. לעיתים הארכיונאי, לרוב פנסיונר, מתמודד לבדו עם שאלות וב...
להמשך קריאה »

מי אני ומה שמי?

תמונה
בוקר עם דן שגיא. פשוט מדהים מה האיש הזה זוכר. את הדברים שהאיש הזה זוכר אני שכחתי אתמול... ארכיונאי מצוי חייב שיהיו לו כמה דן שגיאים וחנושים כדי להתחיל בכלל להבין מה יש לו מתחת לידיים. אבל למה להכביר במילים הרי אומרים שתמונה שווה אלף. אילזה ברונר בטיול בחוץ לארץ איציק הספר ודבורה רשבם אלכס קראוס ובניו (הראל ודותן) בחממה של המשתלה גרטה יחיאלי (אמא של נירה פארן) עם יפעת? דורית וטל רסיס האם של שושלת הורוויץ (רות) הבודקה הראשונה בכניסה לקיבוץ איה שוחט מייבשת שיער המנהלה בהיווסדה זיוה רום וחנה נבון במכון הפיזיוטרפיה חווה שפע מטפלת תינוקות מדופלמת חימום במכון הפיזיוטרפיה (ולא מכשירי עינוי?...) חן הייט פרינץ, אלדד בר שלום ז"ל, כרמל לוי, שחר רובין, שירי הדר שוביץ, דוד שרון בבר מצווה טובה מייקלס וגילי קרול ידיד רובין בסטודיו הישן יושו ענבר ויענקלה הוריוויץ זוג מזכירים מהעבר יעל רוזנברג בקבלה לחברות ישראל כץ בדמותו של רעמסס במסיבה לסיום הטיולים למצרים, בשנת ה-30 לקיבוץ עינת קידר (הבת של אלן ואל...
להמשך קריאה »

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

תמונה
הבלוג היה קצת במנוחה (או חופשת מחלה...) ועכשיו הוא חוזר לספר הרבה סיפורי עבר מרתקים! היה זה מזלו המיוחד של קיבוץ ג'* שהקים את מחנהו בחוף בת גלים, שמספר חבריו היו עוד טרם עלייתם ספורטאים פעילים באגודות ספורט יהודיות החוץ לארץ. אותו חינוך ספורטיבי היה המקור להחלטתם הנחושה להמשיך גם בארץ ישראל בפעילות גופנית והם עמדו במשימה זו חרף כל הקשיים של עבודה פיזית קשה ותנאים אפסיים.  נזכיר כאן שלושה מהספורטאים:  יושו בורשטיין (ענבר) – לשעבר שוער "הכוח" גראץ שבאוסטריה, עם עלייתו שוער "הפועל" חיפה. קונגרס ספורט הפועלים בבית וינה   - מברך יושו ענבר  אייקו וייסקופף – מטובי מתעמלי מכשירים ב"מכבי" פראג, השתתף במכביה ה-1.  1977-1978 - 40 להפועל גבעת חיים  (13) - אייקו יעקב קופלר – שחיין מרחקים מ"הכח" וינה, שלזכותו מבצע היסטורי מכובד - הוא וחברו דוד רבסקי, שניהם חברים בפלוגה הימית, שחו בקיץ 1932 מנמל חיפה לעכו. על אף שנעדרו ניסיון בשחייה בים והקשיים הכרוכים בכך, גמאו את המרחק ב-4 שעות ו-48 דקות. יעקב הוא אחיו של גרשון קופלר, מראשוני מדריכי השחייה וספורט מגן, ומנ...
להמשך קריאה »

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

תמונה
התגלגל אלינו לארכיון הטקסט של הנכדה של ברונו בוכהולץ שנפל ב1948 בהתקפה על כפר סאלד. חשבנו שגם לכם יהיה מעניין לקרוא אותו. מה תגיד סבא ברונו?  הזמן שלך אמנם נעצר ב9 לינואר 1948 אבל הזמן טס, עברו 75 שנה, ושוב אנחנו במלחמה (והאמת שהיו עוד המון מלחמות מאז וגם טפטופים, בטח לא הכרת את המושג). סבא ברונו תרשום שאמנם אכן עברו 75 שנה מאז נפלת בהגנה על הבית בכפר סאלד, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה, שוב ילדים מפונים מכפר סאלד ואי אפשר ממש להיות שם (למרות שתרשום לעצמך שהמדינה לא באמת פינתה אותם, עזוב זה מסובך) ושמנרה של ג׳וני ממש הרוסה.  סבא ברונו תרשום לנו חיסור כי השנה לא נוכל לבקר אותך, כל השבט, כמיטב המסורת, כי חיזבאלה והסורים לא מאפשרים (כן אנחנו יודעים שהיו לנו קצת פספוסים בשנים האחרונות, אבל אתה חייב להודות שאנחנו די מתמידים).  משפחת בוכהולץ ליד הקבר ותרשום לך סבא ברונו, שלא היית האחרון, אחריך עוד הרבה מידי אבות ואמהות השאירו ילדים יתומים מהורה אחד (כמוך) ואפילו משניים, או שאחד בכלל חטוף. והרבה יותר מידי הורים איבדו ומאבדים ילדים. וסבא ברונו, תרשום לך שאנחנו באמת לא אוהבים מלחמות, מ...
להמשך קריאה »

ארכיון

הצג עוד