תמונת מחזור / ארכיון, היידי עפרון

 

מזמן לא כתבתי בבלוג וזה עצוב כי בראש שלי דווקא יש המון סיפורים ודברים מעניינים.

אולי זה סיפתח לעוד סיפורים, זיכרונות ותמונות.

לאחרונה נפגשו חברי קבוצת אורן (מחזור מ"ד) לפגישת מחזור. 

בווטסאפ כתבו לי: 

הי היידי, מה נשמע?

את יודעת אם יש דרך לאתר בארכיון את הצגת בר המצווה של קבוצת אורן? הקבוצה שלנו וגם את חג המשק?

סיימנו יב בשנת 2000 והצגת בר מצווה היתה בשנת 1995.

אנחנו פשוט עושים מפגש מחזור בשבוע הבא.

פגישת מחזור מד קבוצת אורן

במשך השנים שאני בארכיון נפגשתי בכמה וכמה מפגשי מחזור ותמיד מעניין אותי הרצון של חברי הקבוצה להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים. דווקא הפגישות מחזור של אנשים מבוגרים אפילו יותר מעניינות. אלה שגדלו לפני המעבר מהלינה המשותפת ללינה המשפחתית בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.

מחזור טו

אני מסתכלת על תמונות המחזור הישנות בארכיון ורואה ילדים עומדים בשורות - שורה ראשונה, שורה שנייה, מישהו מחייך, מישהי מסתכלת הצידה, המטפלת עומדת לידם. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שלא תמיד אני מסתכלת על כיתה או על קבוצה אלא על סוג של משפחה. במיוחד אלה שחיו ביחד עד שהלינה המשותפת עברה ללינה המשפחתית. לא משפחה במובן הרגיל אבל הילדים האלה גדלו יחד כמעט מהרגע שנולדו - הם אכלו יחד, התקלחו יחד, למדו יחד, ישנו יחד, טיילו יחד, חגגו יחד ורבו יחד. הם ידעו זה על זה דברים שאולי רק אחים ואחיות יודעים - מי מפחד ממה, מי תמיד מצחיק את כולם, מי נעלב מהר, מי טוב בספורט... הם היו כנראה במידה רבה כמעט כמו אחים ואחיות.

הזיכרון של שמעון הישראלי מתקופת הפילוג בראשית שנות החמישים, הוא אולי דוגמה לכמה הקבוצה היתה חשובה, כי אחרי שהקיבוץ נחלק לשניים, נאסר על הילדים לדבר עם הילדים שהשתייכו לצד האחר. המבוגרים רבו על אידאולוגיה, על דרך, על עתיד. אבל הילדים? עד אתמול הם היו יחד. הם גדלו יחד. ופתאום קרע. אין הסבר וההוראה ברורה: עם אלה - אסור לדבר!

מה שנשאר אצלי מהסיפור של שמעון הוא הכאב. כאב שעוד אפשר לשמוע בזיכרון כל כך הרבה שנים אחרי של הפרידה מחבר לקבוצה. אולי זאת הדרך הכי פשוטה להבין עד כמה הקבוצה הייתה משמעותית. אם אלה היו רק ילדים שלמדו יחד בכיתה, אולי הפרידה הייתה כואבת פחות. אבל אם הם היו כמעט אחים ואחיות, אז הפרדה כזאת הייתה משהו אחר לגמרי.

קישור לכתבה של שמעון בבלוג

אני חוזרת לתמונות - אני מסתכלת על הפנים של הילדים וחושבת כמה קל לנו היום להסתכל על הקבוצה כעל יחידה אחת: "קבוצת כך וכך", מחזור מסוים, ילדים שנולדו באותה שנה.

אבל הרי אף פעם לא הייתה באמת חוויה אחת - היו ילדים שהקבוצה הייתה בשבילם מקום בטוח שבו היה עם מי לשחק, עם מי ללכת, עם מי לצחוק. יש אנשים שמספרים עד היום על ילדות נפלאה ועל קשרים שנשארו לכל החיים. והיו גם הילדים שלא היו בדיוק כמו כולם - מי היה הילד שקצת התקשה להשתלב? מי הייתה הילדה שהתעניינה בדברים אחרים? מי היה רגיש יותר? בקבוצה שחיה יחד כמעט כל שעות היום, בטוח לא תמיד היה פשוט להיות יוצא דופן. ואולי בכלל אנחנו מסתכלים על זה לא נכון וכולם היו סוג של יוצאי דופן שמה שחיבר בינהם זו הקבוצה?

אולי גם בגלל זה, כששומעים אנשים מבוגרים מדברים על הילדות המשותפת, שומעים סיפורים כל כך שונים - יש כאלה שמספרים על הלינה המשותפת כחוויה קשה מאוד, לפעמים חוויה שנשארה איתם כל החיים. ויש מי שבכלל לא מבינים – היתה להם ממש ילדות טובה... 

מדברים על כך שהחינוך המשותף היה ניסוי חברתי עצום. מערכת שלמה ניסתה לבנות דרך אחרת לגדל ילדים, לחבר בין משפחה, קבוצה וקהילה, וליצור משהו חדש. המחקרים שנעשו לאורך השנים רק מחזקים את המורכבות של הנושא. ומי אני בכלל שאביע ביקורת על הנושא? 

הרבה פעמים בסיפורי החיים, בראיונות לארכיון אנשים שמדברים על המטפלת שלהם - יש אנשים שמדברים על "המטפלת המיתולוגית שלנו". גם אחרי עשרות שנים שומעים בקול שלהם אהבה והערכה. לפעמים היא הייתה אדם שראה אותם באמת, שהכיר אותם. אבל יש גם את הצד השני – סיפור על מטפלת קשה. מפחידה. 

מי היו הנשים שקיבלו עליהן את האחריות הזאת? איך הן נבחרו? אילו כלים נתנו להן? האם המטפלת ידעה לזהות את הילדה שלא מצליחה להשתלב? את מי שזקוק באותו רגע לא לקבוצה, אלא דווקא למבוגר אחד שיראה אותו?

שרון רשב"ם פרופ, בת הקיבוץ וחברת קבוצת אלון, חוזרת אל הקבוצה שלה בכתיבה ובציור. מעניין הצורך לחזור אחרי שנים אל הילדים, אל הקבוצה, אל הדמויות ואל היחסים, ולנסות לראות אותם שוב בעיניים של אדם מבוגר.

שרון בציורים שלה מצליחה לעורר לחיים חוויות אישיות של להיות חלק מקבוצה – ילדי קבוצת אלון לבושים אותו הדבר - בגופיית סבא לבנה ותחתונים, הם מאופיינים בשיער ובמבנה גוף אבל לאורך השנים אין להם פנים.

שרון כותבת ממש לאחרונה בדף הפייסבוק שלה – "בכל פעם שכיתת אלון נעלמת לי מהסטודיו אני חייבת לצייר לי אחת חדשה".

"בבקרים היינו ילדים שבצבצו

מבין העלים הירוקים

אפונים ללא תרמילים

ילדי חולות, ילדים של חורשות

ילדים חומים, צהובים ושקופים,

כמו שדונים רצנו יחפים על

המדרכות

רגלינו בוערות, צרובות

מהאספלט

כאלו היינו, ילדי סביונים

גופיות לבנות מתמזגות

עם הרוח

בימים היינו הילדים של כולם

בלילות הרגשנו הכי בודדים

בעולם

קבוצת ילדים בחיפוש אחרי

הורים

מנסים לקבץ נדבות

מעט חיבה רכה

בעיניהם הכבויות

של שומרי הלילות"

שרון רשב"ם פרופ מתוך טקסט לתערוכת ציורים בספריית גדרה.

מחזור י במפגש מחזור

מפגש מחזור קבוצת אורן בסביום

כתבה של הדס שוורץ על מפגש המחזור שלהם

לזכר אורית וורפל

 1976 - פגישת מחזור יג
ללא "החברים החסרים" שנפלו -  ישראל ויובל וגלעד ודודו

חברת נוער עמית מפגש במועדון 2017 

אז למה אני אוהבת תמונות מחזור ותמונות של חברי קבוצה אחרי שנים? 

בהתחלה אני רואה קבוצה של ילדים ואז את הילדים שהפכו למבוגרים. אבל אני גם חושבת על כל מה שלא נכנס לתמונה: האהבות, הריבים, העלבונות, המטפלות, ההורים, מי שהיה במרכז ומי שהיה בצד, מי שהיה מאושר ומי שחיכה שהיום ייגמר.

ואז, עשרות שנים אחר כך, הם מתכנסים שוב סביב אותה תמונה. המשפחה הזאת שנוצרה בלי קשר דם, מתוך שנים של חיים משותפים כנראה נשארת בצורה זו או אחרת - לפעמים כחברות, לפעמים כגעגוע. לפעמים ככאב ולפעמים פשוט כרגע שבו יושבים שוב יחד מול סרט ישן ומזהים את עצמם.

קבוצת גפן חוגגת 70 בבית של לאה שחר

קבוצת שקד מחזור כח פגישה 2018 בבית של עינת בר שלום

תמונת אלון חדשה דנדשה של שרון רשב"ם פרופ

לעוד כתבות בבלוג