ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

יש כאלה שבכלל לא מבינים כמה ארכיון יכול להיות מרגש. אותי מרגש פשוט להיכנס לגנזך, ולהרגיש כאילו נכנסתי לחדר האוצר של תות אנך אמון. מרגש אותי לתת לאנשים פתיתי נוסטלגיה שמרגשים אותם. ואני יכולה להמשיך ולהתפייט על ההתרגשות אבל הפעם אני רוצה לספר לכם על התרגשות נחמדה שהיתה לנו בארכיון שבוע שעבר. לפני כמה חודשים ראינו שיש "קול קורא"  של רא"י - רשת ארכיונאי ישראל יחד עם משרד ראש הממשלה (מילה טובה למשרד ראש הממשלה לא יאומן...), והספריה הלאומית שבו מזמינים ארכיונים ברחבי הארץ, מכל הסוגים, להגיש פרויקט לדיגיטציה (העברת החומר לדיגיטלי). אנחנו בארכיון מילאנו את ה"קול הקורא" ובקשנו לסרוק את כל הכרזות/פוסטרים/פלקטים שיש לנו בארכיון - אוסף נאה לכל הדעות. והנה שבוע שעבר התבשרנו שאכן, הספריה הלאומית תסרוק את האוסף שלנו! אז התרגשנו. וזה כייף להתרגש. הנה לפניכם כמה כרזות נהדרות שיש לנו בארכיון:

דני לקר (אח של שמוליק לשם) שלח לנו צילומים שצילם אגון לקר, של מחזור כ"ח - קבוצת שקד. ביקשנו ממנו קצת מידע נוסף... הקבוצה מנתה בתחילת הדרך 12 ילדים (8 בנים וארבע בנות). בכיתה ז' נקלטו 12 בני ובנות "קבוצת נוער" בצורה כמעט משולמת וקבוצת שקד הפכה לאימפריה של 24 חניכים! כיום בגיל 50 + יצרנו קשר באמצעות הואטסאפ והפייסבוק ומתכננים מפגש :-) מימין לשמאל : אמיר מיכאלי , יובל נבון , ירדן כהן, דני לקר , שאול קליין, אביגל גולדברג דים (בת דודה של דני לקר) שנהגה לבלות איתנו בקיץ, עינת בר שלום, מעין רובין, דיצה צביון ומור גיל בר מצווה בבית וינה: מימין לשמאל יובל נבון, אמיר מיכאלי, מעין רובין, דני לקר, דיצה צביון יום הולדת של דני לקר בבית (גיל 10 או 11)  מימין לשמאל: מעין רובין , מירי יגודה סופר מטפלת, דני לקר, שאול קליין מימין לשמאל: שאול קליין, דני לקר, יונתן אביזמר מימין לשמאל : מור גיל , דיצה צביון , דני לקר ,שאול קליין , מעין רובין מימין לשמאל : לא מזוהה (עם הגב) דיצה צביון, גליה פלטין (משמרות) מעין רובין ,עינת בר שלום,...

הסיפורים  שעומדים מאחורי היצירות טבולים בזיכרון עמום מימים עברו ובהרהורים על ימינו אנו. אשמח אם חברים יוסיפו זיכרונות משלהם על יצירות שהם זוכרים מילדותם בעבר - בבתי הוריהם או במרחב הציבורי הקיבוצי. פסל עץ – גילוף  בפרוזדור המועדון עמד לו זמן רב פסל עץ מעשה ידיו של מתנדב ששהה כאן באחת מן הקבוצות הגרמניות שהרבו לעבור כאן. את עבודתו זו הוא תרם למועדון הקיבוץ. שנים רבות היה הפסל חלק מן המקום. פינדה מיקם אותו על כַּן, נדמה לי שהיה זה בלוק פשוט, וכך הוא נשאר ללוות את המועדון במשך שנים רבות. עם השיפוץ הוא עבר לארכיון, בכל זאת עבודת אמנות, לא נעים לזרוק... כאן, קיץ וחורף הוא עומד מוגן, אבל כשהארכיון עבר שיפוץ לפני אי אלו שנים הוא קצת הוזנח ופגעי הטבע השאירו בו חותמם. בין שטיפת רצפה אחת למשנה הוא משנה מעט את מקומו, אך הוא כאן. מנסה להזכיר משהו. לא פעם אני תוהה איך זה שרק אני זוכרת לו חסד נעורים, עוברים פה לא מעט אנשים, מה, הם לא זוכרים אותו מימים עברו, לא תוהים מי עשה ומתי? באלבום מספר 14, שנת 1967, מצאתי תמונות מאירוע פרידה של אחת הקבוצות הגרמניות ששהו כאן. ביניה...

  בכל ערב היינו מגיעים מלווים באחד ההורים אל הגן. היו הריטואלים הרגילים, לכל ילד היו ההרגלים שלו. צחצוח שיניים, שירותים והפרידה מבגדי הערב לטובת הפיג'מה שחיכתה על המיטה. כל הורה בחר לנצל את הזמן הזה לטובת טקס פרטי עם ילדיו. הקראת סיפור בהמשכים, שיחה שקטה או כמה מילות פרידה. לאט לאט היו הקולות משתתקים. ההורים היו נפרדים והמטפלת הייתה שמה תקליט על הפטיפון במסדרון (העגורים) או שרה לנו שיר ערש שאהבה (במשעול בלב שדות... זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו...). היינו שוכבים במיטות. כל אחד עם עצמו. לפעמים היינו מתלחשים ביננו, מחכים שהמטפלת תלך לביתה. אלו שהחליטו להירדם היו נעלמים לתוך שינה. בחוץ היו צרצרים, תנים, ציפורי לילה, ינשופים. כל אלו קיבלו ממדים עצומים, מכושפים. ולי היה החלום שהיה חוזר לבקר אותי כמעט בכל לילה, דב ואריה לבן היו רודפים אחרי מסביב למבנה של הגן. רודפים ורודפים עד שהייתי קופצת לתוך סל הכביסה. ליל מנוחה. סקיצות ללילה בגן דולב//שמן על בד//110X110//2009 ועכשיו חברים  - לא כל התמונות מזוהות אז בבקשה... השכבה, משפחת שמיר 1973 ...

יום המשפחה חל ב26 לפברואר, האם אתם יודעים למה? בעבר יום המשפחה צויין כ"יום האם" (ולא נכנס לסיבות שהובילו לשינוי). בעולם מצוין יום האם ביום ראשון, השני בחודש מאי, ואילו בישראל מצוין יום המשפחה בל' בשבט. אז למה דווקא בתאריך זה? זהו תאריך מותה של הנרייטה סאלד, שהקימה את ההסתדרות הציונית הדסה - ארגון הנשים, ולכבודה קישרו בין התאריך לבין המשמעות של יום האם. אבל לא לשם זה התכנסנו בפוסט הזה... הארכיון מזמין כל אחד ואחת להגיע בשבועיים הבאים לארכיון למפגש קפה ונוסטלגיה שבו אתם יכולים להציץ בתיק המשפחה, לגלות דברים חדשים ולהתרפק על הנוסטלגיה (או שלא...) וגם להתבונן בצילומים משפחתיים. נשמח לקבוע אתכם. אפשר לפנות להיידי – 0528933172 או חנוש 054-9039945 אנחנו נעלה בכל יום תמונות משפחתיות לאלבום בפייסבוק. אתם מוזמנים לשלוח לנו צילומים או בקשות מיוחדות ונשתדל להענות כמיטב יכולתנו. בסוף נעלה הכל לאתר הקיבוץ.

העץ בשרות "הפרויקט הציוני" מאת יובל דניאל, יד יערי  (משולב עם צילומים מהקיבוץ שלנו) אני מביט בציורי אמנים - צליינים בני המאה התשע עשרה (כדוגמת הצייר דיוויד רוברטס והצלם פליקס בונופיס) וא"י ביצירותיהם שוממה, מועטה בעצים. במלחמת העולם הראשונה, הושמדו מעט מהעצים שהיו נטועים  בשטחי הארץ לטובת מכונת המלחמה הגרמנית - טורקית. עדרי העזים שהיו בחזקת הרועים הערבים לא הוסיפו נחת ובריאות לעצי ושיחי הארץ, הם נאכלו בתיאבון ללא רחם. בשנת 1898 מגיע לא"י חוזה המדינה תיאודור הרצל, כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני במטרה  לשכנעו לקחת חסות על ההתיישבות היהודית בא"י. בדרכו לירושלים עוצר הרצל במוצא ושם הוא בוחר לטעת עץ ברוש (לא ארז כמו שחשבו בשעתו) כסמל לשאיפה לאומית – ציונית (נשיאי ישראל לדורותיהם נהגו לשתול בארזה כל אחד בתורו ברושים וארזים).  חלוצי העלייה השנייה כחלק מהפרויקט הציוני, לוקחים  את גורלם בידם ומחליטים לעלות לא"י (גם ללא עזרת המשיח...), להתיישב בה, ולהקים בה נקודות יישוב. מה יותר סמלי וציוני מאשר לנטוע עצים כחלק מהבית, כחלק מהפרחת שממת הארץ. את המציאות ה...