ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות.  אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם.  החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר, מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?) היכן בקיבוץ מצוי...

שני שירים ליום הזכרון שרצינו לחלוק עמכם. האחד של בוצי ברות מהקיבוץ, והשני של כנסיית השכל: שום דברלא יפגע בי ערב יום הזיכרון תשס"ח / בוצי ברות הפנים שלא היכרנו הן המטרידות מכל. הסיפורים אולי מתגלגלים מערב יום זיכרון אחד לזה הבא אחריו, אבל התמונות מיטשטשות. כשהמדינה שלנו בת שישים אז לוחמי 48 שערם לבן ולוחמי 67 שערם לבן ולוחמי 73 עצבונם לבן וקפוא בעין. ואיך נשמור על הילדים משלג לבנון וחמסם של הבאים בלילה, ואיך נשמור את נשמתם זכה בבואם בשערי עזה ובשובם מבית חנון. ואתם אהובים שלנו כאן ממול, במנוחה כל כך לא נכונה הנתן לכם הניסיון תשובות בשבילנו, תגידו, קומו ותגידו, היה כדאי? מה תגידו ליונתן הקטן הנין של ז'ני, רך נולד וכבר על כתפיו לזכור את הפנים, הסיפורים, האהבה שהלכה יחפה בדשאים. תגידו לנו, הרי חלפו שישים שנה והשקט בושש עד מאד. מן מדינה שכזו שכל הזמן בדרך. אז מה אם בדרך פורחות חרציות הכאב כמו באותו היום בו באו שניים אנשים ושתקו בדלת. שום דבר לא יפגע בי - כנסיית השכל - ליום הזיכרון

חזותה הצנועה של בריכת גבעת חיים איחוד, בקצה הקיבוץ (לא הרחק מבית הקברות המקומי) אינה מרמזת במאום על ההיסטוריה שלה. הבריכה אינה נושאת שום סממן המסגיר את העובדה שחוד החנית של פעילות הספורט המימי בישראל התרחשה (ובחלקה עדיין מתרחשת) בה במשך עשורים ארוכים מתוך אתר שוונג החל בדור של האחים-השחיינים ראובן וגרשון שפע, דרך תור הזהב של קבוצת "הפועל גש"ם" בשחייה (עם סגל מלא אלופים) ועד היום, עם שחייני עמק חפר, כישרונות ואלופים רבים טחנו מקיר לקיר בבריכה שהחלה את ימיה כבריכת השקיה. פעילות נוספת שנתקיימה בבריכה הזקנה, היתה פעילות ענפה של כדורמים – שהתחילה ביוזמתם של ראובן שפע ויורם ומנדלבאום, והצמיחה אליפויות מדינה רבות לקבוצת הקיבוץ, וכמה מבכירי שחקני ישראל לאורך השנים. שנים רבות סיפקה הפועל גבעת חיים כוכבים לנבחרת ישראל. צמוד לבריכה הצנועה נמצא חדר כושר קטן, שעל קיר הכניסה שבו מתנוססות תמונות של בנים מקומיים שנפלו. את העין תופסת תמונה של עלם חסון, עם מבט בטוח וחזות קיבוצניקית סתורת שיער. השם שצמוד לתמונה הוא איתן רותם ז"ל. איתן רותם נולד בשנת 1961, בקיבוץ גבעת חיים ...

אני זוכרת בעת ביקורי הרבים בקיבוץ, אצל סבא וסבתא שלי, (שמעון וליובה שיפמן), נזהרתי מאד לא לדרוך על הדשא, כי פעם מישהו מבוגר צעק עלי לא לדרוך על הדשא... (מי זה היה לדעתכם?...) דרוך בדרך, לא בשביל לא יסבול הדשא ישמר השתיל... בעמוד של קבוצת הפייסבוק האקסקלוסיבית של גבעת חיים איחוד מופיעה תמונה של הדשא במורד בית וינה. כמו שמגדל המים הוא אחד מהמייצגים הבולטים (אם לא הא...) של הקיבוץ, כך גם הדשא הזה. זוכרים שלפני זמן לא רב נעשה ניסיון להעביר את טקס שבועות מהדשא מרכזי? קמה קול מחאה קשה בקרב החברים... וטקס שבועות חזר בהדרת כבוד לדשא המרכזי.  מרכזון על הדשא בשיחה אבל מה הסיפור עם כל הדשא הזה? מאיפה זה בכלל בא לנו? הרי הוא צורך הרבה מים, שבכלל אין לנו בלבנט (שתי נקודות למחשבה - עכשיו יש לנו מים בהתפלה, ושנית יש גננים הטוענים שהדשא בכלל לא צורך כל כך הרבה דשא לעומת גידולים אחרים בגינה). דשא בשביל הנחש בשכונת הבנים החדשה. במקום הזה היה אמור להיות כביש... ליובל נח הררי, שכתב את "קיצור תולדות האנושות" יש ספר חדש שנקרא "ההיסטוריה של המחר". בתחילת הספר ה...