וולטר פרינץ עבד ברפת גבעת חיים איחוד עד גיל 86

מתוך: מוסף הרפת והחלב, בעריכת עמי רוזנסקי 15.5.2006

בפעם הראשונה שולטר נגע בפרה היה זה בשנת 1936 בקיבוץ יגור, אם כי ארצה הוא עלה כבר ב-1934 מהעיר קטוביץ' שהייתה באותם ימים תחת שליטה גרמנית. לחובבי ההיסטוריה שבינינו נזכיר כי עיר הולדתו נרשמה בתולדותינו בזכות ועידת קטוביץ' (תנועת חובבי ציון - 1884).

בארץ, הצטרף וולטר לקיבוץ שער הנגב, שחנה אז במושבה גדרה. וולטר היה חבר מס' 51 . גובהו היא בעוכריו, כי רגליו בצבצו תמיד מעבר ליריעת האוהל בו הוא גר.

בגדרה, הוא עסק בעבודות שונות בחצרות ובשדות האיכרים עד שנשלח לקיבוץ יגור במסגרת "החלפו'ת" עם חבר יגור, שיובא לגדרה כדי ללמד עברית את חברי שער הנגב.

גם ביגור דיברו חברים רבים גרמנית אבל וולטר החליט, כי הגיע השעה לעבור לשפת האם, אם כי הוא העיד תמיד על עצמו, כמי שלא בדיוק הצליח להפנים את השפה החדשה/ישנה ועד יומו האחרון הוא כתב בשגיאות כתיב.

ביגור הוא עבד בתחילה ב"שיפור מחנה" מה שמכונה בימינו "גינות נוי" הזיז סלעים והקשיב ליהודה שרת, שריכז את הענף, וגם למד במשך לילה שלם, כמעט מחוסר ברירה, שיר, שאותו הלחין יהודה שרת.

אחר כך הוא הניף פטיש במחצבה, שבין חיפה ליגור עד שפרצו מאורעות 1936 ויגור הפסיקה לשלוח חברים לעבודה במחצבה.

חבר שהגיע ליגור מגדרה העיר לוולטר בשיחה נינוחה, שאולי הגיע הזמן שהוא כבר ילמד מקצוע רציני ומכובד, וולטר אמר לעצמו "מה כבר אפשר ללמוד בגיל כל כך מבוגר ואני כבר בן 26? אולי רפתן?!"  הוא ביקש להתקבל לעבודה ברפת, אבל ביגור היה תמיד סדר ומי שרוצה פרות ...שיעמוד במחילה בתור. 

שמו של מרכז הרפת היה, לא פחות ולא יותר, קטוביץ' ממש כשם עיר מולדתו של וולטר. הוא היה אמנם איש נחמד אבל לוולטר הוא נתן לחלוב את הפרות הכי קשות ברפת, ולא ברור אם את הפריווילגיה הזאת הוא שמר לו בזכות עיר המוצא המשותפת לשניהם.

ביגור הוא בילה כשנה ורבע עד מאי 1937. אחד היתרונות שנשמרו לרפתנים ביגור באותם ימים היה, שהם נכנסו לחדר האוכל של הקיבוץ כולם ברחו מפני הריח, מה שלא הפריע להם לשבת בנחת, כאנשים מאוד חשובים. הם אפילו קיבלו מנת חיזוק מהאקונומית, כי העבודה ברפת נחשבה לקשה מאוד, שהצדיקה תוספת לתפריט ולכן הם קיבלו מעדן, תוספת של חלבה על הבוקר, וולטר אהב מאוד חלבה.

לפני שהוא עמד לעזוב את יגור ולחזור לקיבוץ שחנה בגדרה, שאלו אותו חבריו לענף מה הם יכולים להעניק לו כמתנת פרידה, וולטר השיב, כמעט ללא היסוס, "קצת חלבה, אפשר?"

וולטר חזר למושבה כשבציקלנו קילו שלם של חלבה, איזה אוצר. את מרים אשתו הוא הכיר בדרך מקרה, היא הגיעה ללינת לילה ביגור כשהיה עליה להוציא את חפציה מנמל חיפה, וביגור היא קיבלה ממחסן הבגדים פיג'מה ללילה והייתה זאת הפיג'מה של ולטר.

בגדרה הוא הכריז, כי מהיום הוא מדבר רק עברית, מה שלא בדיוק הצליח לו. וולטר הוצב לעבודה במחצבה קטנה ואחרי תאונה קטנה בה נשברה הבוהן ברגלו מנפילת אזמל בדרך למחצבה הוא סודר לשמירה. מסביב השתוללו מאורעות 1937 וכנופיות שיחרו לרצח יהודים, נעו על כביש גדרה רחובות והיה צורך לפקוח עין . סביב המחנה נערמו שקי חול כהגנה.

כשוולטר היה בשמירה נהגה מרים לבוא אליו בחשאי ולבקר אותו ...ואחרי שנה נולד להם יוני "האירוע הגדול בחיי!" כותב וולטר שנים אחר כך בעלון גבעת חיים איחוד.

מלחמת העולם השנייה עברה על הקיבוץ הקטן ללא אירועים מיוחדים. וולטר כותב באחד המקומות כי המצב המלחמתי היחיד, שהוא נתקל בו היה, כששמע את רעם מטוסי הקרב האיטלקים שטסו מעל המושבה בדרכם לתקיפת מטרות של האנגלים. גם תל אביב הותקפה מהאוויר.

ברפת של קיבוץ שער הנגב שחנה בגדרה היו חמש פרות. וולטר קיבל על עצמו ביראת כבוד את ניהול הענף. ב-1942 עבר הגרעין שיועד בתחילה לנגב לכפר סאלד שעל יד מעיין בעמק החולה, מקום שאיש לא חי בו קודם לכן.

ואם הקיבוץ עובר לעמק החולה הוא לוקח אתו כמובן את כל נכסיו המועטים, בהם גם את הרפת. המשאית הגיע לגדרה דווקא ביום גשום, וולטר התעקש להעמיס עליה את הפרות גם במזג האוויר הקשה. "כשיצאנו לדרך", הוא כותב שנים אחר כך לעלון גבעת חיים, "הסרתי את הברזנט, כדי שהפרות יוכלו לנשום מעט אוויר צח. אחרי המון שעות הגענו לראש פינה והעטינים, מה לעשות, היו מלאים והיה צורך דחוף לחלוב את הפרות שצעקו מהלחץ!"  החברה' עשו החלפות עם גיטל, בעלת הפונדק המקומי ובתמורה לחלב הם קיבלו בקבוק משקה'.

עם חשכה הם הגיעו לדפנה, ומשם הם הובילו למחרת את העדר הקטן לכפר סאלד.

העבודה ברפת היא תובענית מאוד, שלוש חליבות ביום. החליבה בידיים כמובן, כל רפתן חלב עשר פרות, כשהחליבה הראשונה הייתה בשלוש וחצי לפנות בוקר. "הכל כאב", הוא כותב, "הגב והאצבעות סבלו מדלקת" אבל כל אלה לא בלמו את הקדמה ורפת חדשה נבנתה בכפר סאלד. 

באזור ביתם חדש היו שדות מרעה מעולים וולטר שמח לצאת לשם עם העגלות, האווירה הרגועה של שדות המרעה משכה את לבו. אם כי לא נעדרה מהם הסכנה, כי פעם ברחו עגלות לרמה (אחרי 48, כשהרמה הייתה כבר בידי הסורים) והיה צורך לחלצן בשן ועין.

במלחמת השחרור, ספג הקיבוץ הצעיר הפגזות קשות, החברים ספרו כ-200 נחיתות של פגזים ושלמרבית המזל לא פגעו ברפת.

שנת 1952 זכורה כשנה קשה לתנועה הקיבוצית, זאת הייתה שנת הפילוג. קיבוצים רבים נקרעו לשנים, משפחות נפרדו על רקע המחלוקת, שהייתה קשורה לגישת הישוב לברית המועצות. רבים מתקשים עדין לשוחח על אותם ימים. ומי שבכל זאת מעוניין לדעת יותר מוזמן לקרוא את ספריהן של אניטה שפירא ואייל כפכפי, וכותבים אחרים העוסקים בפילוג.

גם כפר סאלד נחצה לשנים וולטר היה בין העוזבים, הוא עבר עם חברים אחרים לגבעת חיים איחוד, קיבוץ שגם הוא התפלג כידוע לשניים - איחוד ומאוחד. וולטר עבר לשם עם מחצית מפרות של כפר סאלד. בביתו החדש הוא אולץ, בחוסר רצון בולט, ללמוד לחלוב במכונת חליבה (לא עלינו), לימוד אותו הוא דחה במשך תקופה ארוכה. חבריו החדשים למדו די מהר כי לוולטר יחס אישי מאוד לפרות ויש הזוכות ממנו לברכת בוקר טוב אישית מדי יום. וולטר הנהיג ברפת סדר וניקיון בשיטות היקיות אותן הכיר בכפר סאלד ובגבעת חיים החלו לכנות את המצטרפים החדשים "היקים" בגין הסדרים החדשים. ברפת החדשה התנהלו ויכוחים עם הצעירים לאיזו מוסיקה הם יאזינו, ולמותר לציין, כי מילתו של וולטר הייתה האחרונה.

לא סיפרנו עדיין, כי וולטר היא גם אמן יוצר. בנו יוני, יוצר בזכות עצמו, מספר לנו, כי את הפרק

האומנותי בחייו פתח אביו בגיל מבוגר יחסית כשהיה כבר בן 65. את פסליו אפשר לראות עדין בחזית בתיהם של בניו יוני בגבעת חיים איחוד וגרשון בשדה נחמיה. ציוריו מפוזרים בקרב בני המשפחה. עם השנים הוא אפילו למד להפעיל מחשב לצורכי העבודה "זה בשבילי כמו לטוס לירח" הוא אמר אז.

במאי 1991 זכה וולטר בפרס העבודה של ההסתדרות. והמשיך לעבוד ברפת עוד כשש שנים עד שנפטר ב-1997.