תקצירי הרצאות רלוונטים לזכרון ולמרחב הקיבוצי, עבר, הווה ועתיד
לפני כשבועיים נערך כנס מחקרי הקיבוץ: 'יד יערי' - 'גבעת חביבה'.
מתוך כל התקצירים המעניינים היו מספר שהיו רלוונטים לדעתנו לזכרון ולארכיון.
בתקצירים שולבו צילומים מהקיבוץ שלנו.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא כינון זיכרון קולקטיבי כדרך לניתוב שינוי
ד"ר יהודית יואל, מכללת אורנים
מחקר זה בודק את התהליך שעובר קיבוץ בודד על מנת ליצור זיכרון קולקטיבי דרך התרבות החומרית.
לאור שינויים מהותיים באידאולוגיה ובמבנה החברתי, הבאים לידי ביטוי בעיקר דרך תהליך ההפרטה וחלוקת הרכוש בין חברי המשק, מחקר זה בודק כיצד הקיבוץ מנצל חפצים ככלי לכינון זיכרון סלקטיבי וויזואלי בר קיימה גם לדורות הבאים.
הצגת מחקר זה מתמקדת בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא הפגנת אידאולוגיה בפרהסיה, והשני הוא פיתוח דרכים חדשות להנצחת חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם.
דוגמאות של הפגנת אידאולוגיה בפרהסיה כוללות ניבים מוטבעים על ספסלים בשטח הציבורי, השבחת פריטים בעלי ערך היסטורי, הדפסת חולצות, והצגת מסרים ויזואליים ומילוליים במוסדות המהווים את מהות הקיבוץ: המבנים הציבוריים.
בדרך כלל, אין בקיבוץ דוגמאות רבות של הנצחה חומרית קבועה, קל וחומר כאשר מדובר בהנצחת הפרט, אך גם מצב זה משתנה עם הופעת אתר הנצחה לזכר חבר הקיבוץ הנאמן והחרוץ שהלך לעולמו, ואין זה משנה אם האדם היה מחנך, גנן או סנדלר. בתחומים אלה, חל באבני דרך מן העבר מפנה: הם בולטים בשטח, ויחד עם נגישותם הם סוללים את הדרך לשינויים צפויים בעתיד.
השימוש בתרבות החומרית והצגתו במרכז העניינים של הקהילה הפכו לייצוגים של תקופות מסוימות, אמונות אידאולוגיות, ודינמיקה קבוצתית. שחזור של זיכרון מסוג זה הוא צעד הכרחי לתיווך בין דורות העבר, ההווה והעתיד של הקיבוצניק.
תקציר הרצאה על מחקר: "ניכוס מורשת, להם ולא להם", יחסן של אוכלוסיות בקיבוץ המתחדש לנכסי מורשת תרבות ולפיתוחם הכלכלי
פרופ' עירית עמית-כהן, המחלקה לגאוגרפיה וסביבה אוניברסיטת בר אילן, איקומוס ישראל
מורשת תרבותית מוחשית כוללת נכסים שנבחרו בקפידה על ידי קהילה משום תכונתם לשקף את ערכי עברה. את הנכסים הנבחרים מועידה החברה לדורה ולדורות הבאים, ולשם כך היא מטפחת אותם, דואגת לשימורם ומשלבת אותם בתכנון עכשווי המותאם לצרכיה.
במשך שנים אמירה זו תאמה גם את קהילת הקיבוץ. אלכס קשטן במאמרו משנת 1986 קרא למתאר הקיבוצי ולנכסיו "מתווכים מוחשיים בין דורות" וגם הדגיש את תפקידם להעביר מדור לדור ידע, יכולות, נורמות, שאיפות ואמביציות של בעלי מלאכה מחוננים ומקוריים.
מאז שלהי שנות השמונים של המאה העשרים חלים על הקיבוצים תמורות מרחיקות לכת, אידיאולוגיות, כלכליות, חברתיות ודמוגראפיות. אלה האחרונות כוללות חזרתם של "בנים" והקמתן של "שכונות הרחבה" בשולי המרקם הקיבוצי הישן.
לכאורה, שינויים אלה מעניקים לנכסי המורשת בקיבוץ תפקיד נוסף - לייצג את היציבות ואת הרצף ועל ידי כך להקהות את ההשלכות השליליות של השינוי, בתוך אוכלוסיית הקיבוץ, החברים והבנים החוזרים. אלא שהתמורות בקיבוצים אינן פוסחות על נכסי מורשתם ומעמדם של רבים מהם משתנה. אחדים זוכים למעמד מחודש ומאומצים על ידי האוכלוסיות החדשות המצטרפות לקיבוץ ומתגוררות בשכונות ההרחבה. אחרים מוזנחים, מצבם הפיסי מדרדר וערכם ההיסטורי נשכח.
מטרת הרצאה זו להציג ממצאי מחקר, שנערך בשנים של קבוצות שונות המרכיבות את אוכלוסיית הקיבוץ המתחדש לערכי הקיבוץ העכשווי, לביטויים בתכנון ובנכסי המורשת התרבותית המוחשית ולאפשרויות פיתוחם הכלכלי.
חלקים ממחקר זה התפרסמו בספר שיצא לאור בדצמבר 2014 וכותרתו: חצר הקיבוץ "ערכים ונכסים, בהוצאת יד טבנקין".
המתודה שנבחרה למחקר שילבה את שיטת המחקר האיכותני עם השיטה הכמותית. המחקר האיכותני התבסס על סקר שדה שנועד למפות נכסי מורשת תרבותית ואת מיקומם במרחב הקיבוץ. כמו כן הוא כלל ראיונות לבדיקת ערכיותם התרבותית של הנכסים. את המחקר הכמותי ייצג שאלון שהופנה לאוכלוסיות המרכיבות את הקיבוץ כיום ,'חברים' ו'מתיישבים', אלה המתגוררים בתחומי 'חצר הקיבוץ' ומתחלקים בנכסיה, ואלה 'להרחבה'. –המצטרפים לשכונות ההרחבה, ובלשונם של אלה גם אלה ממצאי המחקר חשפו את מיקומם, התארגנותם של נכסי המורשת התרבותית במרחב הקיבוצי והשתייכותם לשלושה מעגלי זיקה חברתיים: המעגל הפנימי (קהילת הקיבוץ), המעגל הקיבוצי-תנועתי והמעגל הלאומי. בחינה זו הראתה שאת הנכסים המשתייכים למעגלי הזיקה השונים ניתן למיין גם על פי מכלול, ציר, ונקודה. הבחינה הכמותית הדגישה את השונות בין קבוצות – מיקומם וגם על פי אופן הופעתם האוכלוסייה בקיבוץ ביחסן לנכסי המורשת המוחשית, רצונן לשמר את הנכסים, להיות מעורבות בשימור, ובעיקר את יחסן לאפשרויות הפיתוח הכלכלי של נכסי המורשת.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: מרחב הגבול בין ההתיישבות הקיבוצית לבין שכונות ההרחבה הקהילתיות ,
תהליכי התגבשות של מרחב וחברה
עשבי–שני גרנק, אוניברסיטת תל אביב, ביה"ס לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי
ראשית הקיבוץ בהמצאת מבנה חברתי ומרחבי שיתופי. חדשני בתכנון מרחב נחלת הכלל, וייחודי בתהליך התכנון בו היו שותפים לצד אנשי מקצוע, גם חברי קיבוץ מן השורה. שינויים אידיאולוגיים הושפעו והשפיעו על המרחב הבנוי הקיבוצי לאורך מאה שנות קיומו, משינויים ביחידת המגורים ועד לשינויים בדגם הפרישה המרחבי. בעקבות המשבר הגדול של שנות השמונים, מתאפיינים שני העשורים האחרונים בשינויים בהיקפים רחבים ובהטמעת שינויי עומק במבנה הארגוני, המשפטי החברתי, וגם המרחבי של הקיבוץ. לאחר יותר מעשור של קיפאון, החלו לקראת סוף שנות התשעים תהליכי קליטה ובינוי מחודשים.
עבודה זו מציעה התבוננות על תהליך הבנייה מחדש של מושג הקיבוץ באמצעות חקירה מורפולוגית של תכניות בינוי ערים, במרחב הגבול שבין הקיבוצים הוותיקים לשכונות ההרחבה הקהילתיות החדשות.
נעשה מיון טיפולוגי של כ-800 תב"עות של כלל הקיבוצים בפרישה ארצית, שקיבלו תוקף בין השנים 2012-1992.
סווגו קטגוריות המציגות דפוסים שונים של יחסים מרחביים בין שכונות ההרחבה לקיבוצים הוותיקים ביטוי בהתאם למאפיינים של מרחב הגבול כפי שהוגדרו (כבישי הפרדה, מרחקי בינוי, אפשרויות תנועה, מעבר ברכב ורגל ושימושי קרקע סמוכים).
מן המחקר עולה כי דגם הפרישה המרחבי של הקיבוץ, בדומה למושג הקיבוץ עצמו, עובר גם הוא תהליכי שינוי והתחדשות. התכנון ההיסטורי עפ"י דגם צמיחה מרחבי ברור וייחודי, מפנה מקומו לתכנון במגוון רחב של דגמי פרישה ויחסים מרחביים בין שכונות ההרחבה הקהילתיות והקיבוץ הוותיק. ניתוח כרונולוגי של הממצאים חושף מגמות של שינויים מורפולוגיים במעבר בין דגמי בנייה בתקופות שונות.
כמו כן נראה כי הכרונולוגיה של היקף הפעילות התב"עית, עוקבת אחר התמורות המאפיינות את החברה הקיבוצית לאורך תקופת המחקר. שינויים חברתיים, ארגוניים ומשפטיים מועלים לדיון, בחיפוש אחר הסברים אפשריים לשינויים המורפולוגיים, ומצביעים מתוך כך, על השתנות הכוחות המשפיעים על תהליכי תכנון המרחב הקיבוצי, בדומה ובשונה מתהליך התכנון החלוצי.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא הפרדה ושיתוף וביטויים במפות תכנון של שכונות הרחבה בישובים כפריים
זאביק גרינברג, המכללה האקדמית תל חי
ההרצאה המוצעת עוסקת בתהליכי הפיתוח ביישובים כפריים במרחב הפריפרי בישראל. ההרצאה בוחנת את ההיבטים התכנוניים ואת ביטויים במפות תכנוניות של שכונות ההרחבה בקיבוצים.
הקמת שכונות ההרחבה בקיבוצים החלה כבר בשנות השמונים בכל חלקי הארץ. הקמת שכונות ההרחבה הייתה המעבר משיקום כלכלי וחברתי לצמיחה מחודשת בעקבות המשבר הכלכלי העמוק שפקד את התנועה הקיבוצית בשנות השמונים. הסיבות להקמת שכונות ההרחבה היו שונות ומגוונות. רבות מהן נגעו לתחומים של צמיחה דמוגרפית, הבאת אוכלוסיה צעירה לקיבוצים, מתן אפשרות להפעלת מערכות השירותים בקיבוצים ועוד. מן הצד האחר תרמו לתופעה זו פיתוח תשתיות התנועה במרכז הארץ, גידול האוכלוסייה בשנים אלה וההגירה מהעיר אל הכפר של אוכלוסיה ממעמד כלכלי בינוני- גבוה המבקשת לקדם איכות חיים טובה יותר, כל אלה הביאו להקמת שכונות הרחבה שמטרתן הייתה הבאת אוכלוסיות חדשות ליישובים כפריים. ברבים מיישובים אלה הוקצו שטחים חדשים הצמודים ליישוב לצרכי ההרחבה ותוספת האוכלוסיה.
ההרצאה המוצעת בוחנת את המאפיינים התכנוניים של המרחב הקיבוצי המשתנה והיא מבוססת על ניתוח מפות תכנוניות של קיבוצים בהם נבנו שכונות הרחבה קהילתיות. תהליכי תכנון היישובים החקלאיים ובמיוחד באזורי הפריפריה מתבצעים על ידי רשויות התכנון כמשרד הבינוי והשיכון והיחידה להתיישבות בסוכנות היהודית. תהליכים אלה מאופיינים במעורבות גדולה של הציבור.
מעורבות זו באה לביטוי בפגישות עבודה אליהן מוזמנים החברים, דיונים פתוחים, הצגת מפות הצעות התכנון לתושבים ודרכים לקבלת הערות ותיקונים שמציע הציבור לתכנית התכנון ועוד. מכאן שהשפעתו הציבור ביישובים כפריים על תכניות התכנון העתידי של היישוב היא רבה.
ההרצאה תציג את מאפייני התכנון המחודש הכולל גם את שכונות ההרחבה ואת הביטוי התכנוני לקשר שבין הקיבוץ הוותיק לבין שכונות ההרחבה הנבנות הצמוד להם. בהרצאה יוצגו מפות תכנוניות שונות תוך הצגת מאפיינים תכנוניים של שותפות והפרדה בין היישוב הוותיק לבין החלק החדש של שכונת ההרחבה. ממצאי המחקר מלמדים כי מושגים כמו: שטחים ציבוריים פתוחים, שטחים ירוקים, שטחי תעשיה, משק חקלאי ועוד מהווים אמצעים תכנוניים המאפשרים הפרדה וחיבור בין היישוב הוותיק לזה החדש.
הדיון שבעקבות ממצאים אלה מנסה להבין מהן הסיבות התכנוניות, הכלכליות והחברתיות המביאות למאפיינים אלה של תכנון הישובים החקלאיים תוך בחינת מושגים העוסקים בבעלות על משאבים, משמעות האגודה השיתופית החקלאית, בניית שותפות ואליטות.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: "התכנון הקיבוצי תם, קדימה לתכנון הקהילתי"
פרדי כהנא
עד שנות ה-40, התכנון הקיבוצי נעשה על ידי המוסדות הלאומיים. עם הקמתן של המחלקות לתכנון של התנועות ועד 1990, התכנון נעשה חלק בלתי נפרד של המכלול הרעיוני: חינוך, דיור, ציבור, ייצור, נוף ונוי מתוך תכנון המתאר הקיבוץ כדיסציפלינה.
עם סגירת המחלקות ב-1990 ונטישתה של התנועה את כול המעורבות המרחבית, התכנון הקיבוצי תם וכל קיבוץ נדרש לדאוג לעצמו. השינויים במרקם הקיבוצי נעשו באופן פרטני, כולל תהליכי לגיטימציה סטטוטורית.
בינתיים נוצרה מציאות עולמית ומקומית חדשה.
בשנת 2015 קיימות 24 "ערי ענק" - הגדולות ביניהן: טוקיו, דלהי, מקסיקו סיטי, לונדון, ניו יורק
ושאנגחאי: כולן עם יותר מ-20 מיליון תושבים.
הערכה: עד שנת 2050 קרוב ל-90% מהעולם המפותח וכ-65% מהעולם המתפתח יתקיימו בערים... HOMO URBIS
מדינת ישראל היום מונה כשמונה מיליון נפש. בשנת 2030 האוכלוסיה תגיע ל11 מיליון. לפי כל התחזיות 90% המאוכלוסיה הזאת תתקיים בערים; כלומר כ-9%, כמליון נפש, יתקיים במרחב חוץ עירוני,תוספת של 250,000 נפש מעל הקיים היום במה שעדיין נתפס כ"מגזר הכפרי".
בהעדר כל מדיניות מרחבית חלופית, דוגמת ההתיישבות העובדת עד שנות ה-60, ישראל הפכה, הלכה למעשה, ל"מדינת עיר" כשהמרחב ה"חוץ עירוני", הקרוי "פריפריה", נעשה לנספח לעיר השולטת. מצב זה מצא לגיטימציה בתמ"אות השונות ומדיניות הקרקעות נקבע בהתאם. מתוך 270 הקיבוצים (ליד יותר מ-400 מושבים...) על קרקעותיהם, יותר מ-100 ימצאו את עצמם בתוך המרחב העירוני של 2030 כשחלק לא קטן של הנותר, יהווה עתודה קרקעית לעיור המתפשט לנצח.
ההרצאה תתייחס למציאות המרחבית החדשה והעתידית ולמקומו האפשרי של הקיבוץ במרחב החוץ-עירוני מול העיור הגלובלי.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: "פה התערבבו היחד והבדידות": ניתוח מרחב: חדר האוכל בקיבוץ
הצעת מחקר לעבודת גמר לקראת תואר מוסמך
מגישה: עידית רן שכנאי
מבוא
"חדר האוכל בשבילי:
רעש זמזומי, רועש, הומה
מקום שאין בו מקלט ואין בו רחמים
מקום לאוכל לגוף אך לא לנשמה
ובכל זאת תודה רבה"
שנת 2009 הייתה שנה קשה לתנועה הקיבוצית, מבחינה כלכלית, דמוגרפית, ואידיאולוגית. הייתה תחושה של סוף ושל חוסר ודאות. באותה תקופה נסגרו או עברו לפעילות חלקית למעלה משני שליש מחדרי האוכל בתנועה הקיבוצית. המבנים הענקיים נותרו כפיל לבן במרכזו הפיסי של הקיבוץ, חלקם עמדו ריקים ומוזנחים, חלקם הושכרו ושימשו כמחסן, מפעל, או אולם אירועים, ולא היו שייכים יותר לקהילה.
חדר האוכל –במאי של אותה שנה התקיימה בחדר האוכל בקיבוץ יפעת תערוכת אמנות בשם "זמן קיבוץ - חדר האוכל כמשל", אשר דנה במקומו החברתי והתרבותי של חדר האוכל. במבנה, שהיה סגור ונטוש מזה שנים, הוצגו כמשל יצירות האמנות בין פרטי הריהוט המקוריים - עגלות הגשה, שולחנות וכסאות. חדר האוכל, בניגוד בולט לשנים שקדמו לאירוע, היה מלא והומה אדם והתרחשות, ובאופן מסוים נוצר סוג של שיחזור של החוויה.
אחת העבודות שהוצגו בתערוכה נוצרה למעשה במהלך האירוע: על גבי שולחנות חדר אוכל ישנים הונחו גלויות ריקות עם הכותרת "חדר האוכל בשבילי." המבקרים בתערוכה התבקשו להשלים את הגלויה, במשפט או פסקה קצרה, ולאחר מכן להניח את הגלויות על השולחנות מתחת ללוח שקוף. שעות רבות עברו המבקרים בכתיבה ובקריאת מאות הגלויות שנכתבו, ובמהרה אף התפתח דיאלוג בין הגלויות. קשת ההתייחסות הייתה רחבה מאד, ונעה בין תגובות חד משמעיות בנות מילה אחת כמו "סיוט", מחד, לבין השתפכויות של אהבה או דימויים של "בית המקדש הקיבוצי", קביעות כדוגמת: "משחטה ציבורית", או סידור ימי השבוע לפי התפריט הקבוע.
הגלויות פורסות תמונה מורכבת ומלאת סתירות של משמעות וחווית המקום הספציפי והמיוחד הזה - חדר האוכל. דרכן ניתן ללמוד רבות על המקום, על המאפיינים שלו ועל חווית השימוש בו.
מבנה חדר האוכל שימש כמוקד חברתי ותרבותי של החיים בקיבוץ והיה לאחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים שלו. הרבה מעבר לאולם אכילה הוא היה מרכז חברה ותרבות, מקום התכנסות של החברים לסעודה, מרחב ציבורי שוקק –אסיפה ודיון, לארגון יומיומי של סידור העבודה, וכן לריקודים, הרצאות, חגים ומועדים בכל שעות היום והערב. חדר האוכל נתפס כמקדש חילוני, ומבחינה פורמאלית וערכית הוא המבנה הבולט ביותר בקיבוץ. מיקומו במרחב מבהיר זאת באופן חד משמעי: ניצב במרכז הקיבוץ, כל הדרכים מובילות אליו.
המרחב הקיבוצי הבנוי הוא מרחב ייחודי, ובתוכו חדר האוכל משמעותי במיוחד. הוא מעורר הזדהות עמוקה ותחושה עזה של שייכות כסמל של היישוב והקהילה, ובה בעת תחושת זרות וניכור. הוא מרחב ציבורי ופרטי בעת ובעונה אחת, ביתי ואל-ביתי. מרחב גברי של אספות ודיונים המכיל גם תפקודים המשויכים בתרבות לנשיות (כמו בישול, האכלה או סידור עבודה).הוא מרחב ממשמע במונחים של פוקו (1975 Foucault). היות שבחדר האוכל היחיד חשוף ל'מבטו' של הקולקטיב ושבו מיוצרות ומשועתקות נורמות התנהגות שהיחיד נשפט על פיהן. דרך ניתוח הגלויות ניתן ללמוד, בין השאר, כיצד נחווה חדר האוכל כמרחב של משמוע, כמו גם כיצד המרחב נחווה באופן שונה על ידי גברים ונשים, בהקשר הספציפי של החברה הקיבוצית, השואפת לכאורה לשוויון בין המינים.
העבודה עוסקת בשאלות הנוגעות לחווית המרחב של חדר האוכל ולאופן השימוש בו, ונשענת על גישות תיאורטיות כדוגמת אלו של אדוארד רלף (Relph), ואנרי לפבר (Lefebvre) ומציעות בחינה רב ממדית של מרחב, תוך ניסיון לחלץ את סך המשמעויות והסמלים שהוא מכיל.
לאור תפיסה זו העבודה מחולקת לשני פרקים עיקריים:
הפרק הראשון עוסק במרחב הפיסי והמתוכנן ובקשר שבינו לבין אופי החברה, אמונותיה והתפיסות המקובלות בה. הפרק סוקר את אבי הטיפוס והמודלים העיקריים של מבנה חדר האוכל והתפתחותו לאורך השנים, ומתאר את האידיאולוגיה והשקפת העולם החברתית אשר השפיעו על האופן שבו הוא תוכנן ונבנה.
הפרק השני מתאר את המרחב מנקודת המבט של המשתמש, ומתבסס על ראיונות, קטעי ארכיון וכן על אוסף הגלויות שנוצרו בתערוכה שתוארה להלן. פרק זה עוסק באפיון המרחב של המשתמשים כפי שהוא עולה מהטקסטים, פרקטיקות של שימוש במרחב (הכללים המסדירים את ההתנהלות במרחב) וחוויית המשתמשים (החוויה הגופנית ויחסה למגדר).
בנוסף ברצוני להדגיש את המקום האישי שלי בכתיבת העבודה: מעבר לנקודת המבט כחוקרת עמדתי מושפעת גם מהיותי בת קיבוץ וחברת קיבוץ בעבר, ואדריכלית במקצועי בהווה. את חדר האוכל הקיבוצי חוויתי באופן אישי הן כילדה, הן כנערה מתבגרת והן כאישה בוגרת וכאם. כמו כן בדרכי המקצועית עסקתי לא מעט במרחב הבנוי הקיבוצי. החוויה האישית שלי מהווה פריזמה אשר דרכה אני רואה ומנתחת את החוויה המרחבית שאותה אני חוקרת. אין ספק שמעורבותי האישית משפיעה על האופן שבו אני רואה ומנתחת את החומרים וקיים סיכון שמצבים מסוימים ימשיכו להיות שקופים עבורי מאחר והם ייראו לי "טבעיים", או שאפרש אותם בהתאם לחוויותיי האישיות או לנקודת מבטי שלי. אולם זוהי עבודה פנומנולוגית שאינה מתעדת להציג מבט אובייקטיבי, אם אכן קיים כזה. היכולת שלי להכיר את הלקסיקון, להבין את הטקסים ואת משמעותם התרבותית, להבין פרט כזה או אחר, פרקטיקות והקשרים חברתיים מאפשרת לי להבין את החוויה לעומק. יחד עם זאת בכתיבת העבודה היה לי חשוב שלא להניח הנחות מוקדמות לגבי מה שיעלה בחקירה ולצאת מנקודת מוצא שלפיה איני מכירה באמת את התופעה בכללותה. משום כך, בין השאר, הקפדתי לראיין רק אנשים שלא הכרתי היכרות מוקדמת, ומקיבוצים שלא הכרתי מקרוב.
מתוך כל התקצירים המעניינים היו מספר שהיו רלוונטים לדעתנו לזכרון ולארכיון.
בתקצירים שולבו צילומים מהקיבוץ שלנו.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא כינון זיכרון קולקטיבי כדרך לניתוב שינוי
ד"ר יהודית יואל, מכללת אורנים
מחקר זה בודק את התהליך שעובר קיבוץ בודד על מנת ליצור זיכרון קולקטיבי דרך התרבות החומרית.
לאור שינויים מהותיים באידאולוגיה ובמבנה החברתי, הבאים לידי ביטוי בעיקר דרך תהליך ההפרטה וחלוקת הרכוש בין חברי המשק, מחקר זה בודק כיצד הקיבוץ מנצל חפצים ככלי לכינון זיכרון סלקטיבי וויזואלי בר קיימה גם לדורות הבאים.
הצגת מחקר זה מתמקדת בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא הפגנת אידאולוגיה בפרהסיה, והשני הוא פיתוח דרכים חדשות להנצחת חברי הקיבוץ שהלכו לעולמם.
דוגמאות של הפגנת אידאולוגיה בפרהסיה כוללות ניבים מוטבעים על ספסלים בשטח הציבורי, השבחת פריטים בעלי ערך היסטורי, הדפסת חולצות, והצגת מסרים ויזואליים ומילוליים במוסדות המהווים את מהות הקיבוץ: המבנים הציבוריים.
בדרך כלל, אין בקיבוץ דוגמאות רבות של הנצחה חומרית קבועה, קל וחומר כאשר מדובר בהנצחת הפרט, אך גם מצב זה משתנה עם הופעת אתר הנצחה לזכר חבר הקיבוץ הנאמן והחרוץ שהלך לעולמו, ואין זה משנה אם האדם היה מחנך, גנן או סנדלר. בתחומים אלה, חל באבני דרך מן העבר מפנה: הם בולטים בשטח, ויחד עם נגישותם הם סוללים את הדרך לשינויים צפויים בעתיד.
השימוש בתרבות החומרית והצגתו במרכז העניינים של הקהילה הפכו לייצוגים של תקופות מסוימות, אמונות אידאולוגיות, ודינמיקה קבוצתית. שחזור של זיכרון מסוג זה הוא צעד הכרחי לתיווך בין דורות העבר, ההווה והעתיד של הקיבוצניק.
 |
| תמונה ממוזיאון "הנקודה" בגח"א (ז"ל) |
תקציר הרצאה על מחקר: "ניכוס מורשת, להם ולא להם", יחסן של אוכלוסיות בקיבוץ המתחדש לנכסי מורשת תרבות ולפיתוחם הכלכלי
פרופ' עירית עמית-כהן, המחלקה לגאוגרפיה וסביבה אוניברסיטת בר אילן, איקומוס ישראל
מורשת תרבותית מוחשית כוללת נכסים שנבחרו בקפידה על ידי קהילה משום תכונתם לשקף את ערכי עברה. את הנכסים הנבחרים מועידה החברה לדורה ולדורות הבאים, ולשם כך היא מטפחת אותם, דואגת לשימורם ומשלבת אותם בתכנון עכשווי המותאם לצרכיה.
במשך שנים אמירה זו תאמה גם את קהילת הקיבוץ. אלכס קשטן במאמרו משנת 1986 קרא למתאר הקיבוצי ולנכסיו "מתווכים מוחשיים בין דורות" וגם הדגיש את תפקידם להעביר מדור לדור ידע, יכולות, נורמות, שאיפות ואמביציות של בעלי מלאכה מחוננים ומקוריים.
מאז שלהי שנות השמונים של המאה העשרים חלים על הקיבוצים תמורות מרחיקות לכת, אידיאולוגיות, כלכליות, חברתיות ודמוגראפיות. אלה האחרונות כוללות חזרתם של "בנים" והקמתן של "שכונות הרחבה" בשולי המרקם הקיבוצי הישן.
 |
| תצ"א גח"א 2013 |
לכאורה, שינויים אלה מעניקים לנכסי המורשת בקיבוץ תפקיד נוסף - לייצג את היציבות ואת הרצף ועל ידי כך להקהות את ההשלכות השליליות של השינוי, בתוך אוכלוסיית הקיבוץ, החברים והבנים החוזרים. אלא שהתמורות בקיבוצים אינן פוסחות על נכסי מורשתם ומעמדם של רבים מהם משתנה. אחדים זוכים למעמד מחודש ומאומצים על ידי האוכלוסיות החדשות המצטרפות לקיבוץ ומתגוררות בשכונות ההרחבה. אחרים מוזנחים, מצבם הפיסי מדרדר וערכם ההיסטורי נשכח.
מטרת הרצאה זו להציג ממצאי מחקר, שנערך בשנים של קבוצות שונות המרכיבות את אוכלוסיית הקיבוץ המתחדש לערכי הקיבוץ העכשווי, לביטויים בתכנון ובנכסי המורשת התרבותית המוחשית ולאפשרויות פיתוחם הכלכלי.
חלקים ממחקר זה התפרסמו בספר שיצא לאור בדצמבר 2014 וכותרתו: חצר הקיבוץ "ערכים ונכסים, בהוצאת יד טבנקין".
המתודה שנבחרה למחקר שילבה את שיטת המחקר האיכותני עם השיטה הכמותית. המחקר האיכותני התבסס על סקר שדה שנועד למפות נכסי מורשת תרבותית ואת מיקומם במרחב הקיבוץ. כמו כן הוא כלל ראיונות לבדיקת ערכיותם התרבותית של הנכסים. את המחקר הכמותי ייצג שאלון שהופנה לאוכלוסיות המרכיבות את הקיבוץ כיום ,'חברים' ו'מתיישבים', אלה המתגוררים בתחומי 'חצר הקיבוץ' ומתחלקים בנכסיה, ואלה 'להרחבה'. –המצטרפים לשכונות ההרחבה, ובלשונם של אלה גם אלה ממצאי המחקר חשפו את מיקומם, התארגנותם של נכסי המורשת התרבותית במרחב הקיבוצי והשתייכותם לשלושה מעגלי זיקה חברתיים: המעגל הפנימי (קהילת הקיבוץ), המעגל הקיבוצי-תנועתי והמעגל הלאומי. בחינה זו הראתה שאת הנכסים המשתייכים למעגלי הזיקה השונים ניתן למיין גם על פי מכלול, ציר, ונקודה. הבחינה הכמותית הדגישה את השונות בין קבוצות – מיקומם וגם על פי אופן הופעתם האוכלוסייה בקיבוץ ביחסן לנכסי המורשת המוחשית, רצונן לשמר את הנכסים, להיות מעורבות בשימור, ובעיקר את יחסן לאפשרויות הפיתוח הכלכלי של נכסי המורשת.
 |
| מרכז הקיבוץ בית וינה 1963 |
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: מרחב הגבול בין ההתיישבות הקיבוצית לבין שכונות ההרחבה הקהילתיות ,
תהליכי התגבשות של מרחב וחברה
עשבי–שני גרנק, אוניברסיטת תל אביב, ביה"ס לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי
ראשית הקיבוץ בהמצאת מבנה חברתי ומרחבי שיתופי. חדשני בתכנון מרחב נחלת הכלל, וייחודי בתהליך התכנון בו היו שותפים לצד אנשי מקצוע, גם חברי קיבוץ מן השורה. שינויים אידיאולוגיים הושפעו והשפיעו על המרחב הבנוי הקיבוצי לאורך מאה שנות קיומו, משינויים ביחידת המגורים ועד לשינויים בדגם הפרישה המרחבי. בעקבות המשבר הגדול של שנות השמונים, מתאפיינים שני העשורים האחרונים בשינויים בהיקפים רחבים ובהטמעת שינויי עומק במבנה הארגוני, המשפטי החברתי, וגם המרחבי של הקיבוץ. לאחר יותר מעשור של קיפאון, החלו לקראת סוף שנות התשעים תהליכי קליטה ובינוי מחודשים.
עבודה זו מציעה התבוננות על תהליך הבנייה מחדש של מושג הקיבוץ באמצעות חקירה מורפולוגית של תכניות בינוי ערים, במרחב הגבול שבין הקיבוצים הוותיקים לשכונות ההרחבה הקהילתיות החדשות.
נעשה מיון טיפולוגי של כ-800 תב"עות של כלל הקיבוצים בפרישה ארצית, שקיבלו תוקף בין השנים 2012-1992.
סווגו קטגוריות המציגות דפוסים שונים של יחסים מרחביים בין שכונות ההרחבה לקיבוצים הוותיקים ביטוי בהתאם למאפיינים של מרחב הגבול כפי שהוגדרו (כבישי הפרדה, מרחקי בינוי, אפשרויות תנועה, מעבר ברכב ורגל ושימושי קרקע סמוכים).
מן המחקר עולה כי דגם הפרישה המרחבי של הקיבוץ, בדומה למושג הקיבוץ עצמו, עובר גם הוא תהליכי שינוי והתחדשות. התכנון ההיסטורי עפ"י דגם צמיחה מרחבי ברור וייחודי, מפנה מקומו לתכנון במגוון רחב של דגמי פרישה ויחסים מרחביים בין שכונות ההרחבה הקהילתיות והקיבוץ הוותיק. ניתוח כרונולוגי של הממצאים חושף מגמות של שינויים מורפולוגיים במעבר בין דגמי בנייה בתקופות שונות.
כמו כן נראה כי הכרונולוגיה של היקף הפעילות התב"עית, עוקבת אחר התמורות המאפיינות את החברה הקיבוצית לאורך תקופת המחקר. שינויים חברתיים, ארגוניים ומשפטיים מועלים לדיון, בחיפוש אחר הסברים אפשריים לשינויים המורפולוגיים, ומצביעים מתוך כך, על השתנות הכוחות המשפיעים על תהליכי תכנון המרחב הקיבוצי, בדומה ובשונה מתהליך התכנון החלוצי.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא הפרדה ושיתוף וביטויים במפות תכנון של שכונות הרחבה בישובים כפריים
זאביק גרינברג, המכללה האקדמית תל חי
ההרצאה המוצעת עוסקת בתהליכי הפיתוח ביישובים כפריים במרחב הפריפרי בישראל. ההרצאה בוחנת את ההיבטים התכנוניים ואת ביטויים במפות תכנוניות של שכונות ההרחבה בקיבוצים.
הקמת שכונות ההרחבה בקיבוצים החלה כבר בשנות השמונים בכל חלקי הארץ. הקמת שכונות ההרחבה הייתה המעבר משיקום כלכלי וחברתי לצמיחה מחודשת בעקבות המשבר הכלכלי העמוק שפקד את התנועה הקיבוצית בשנות השמונים. הסיבות להקמת שכונות ההרחבה היו שונות ומגוונות. רבות מהן נגעו לתחומים של צמיחה דמוגרפית, הבאת אוכלוסיה צעירה לקיבוצים, מתן אפשרות להפעלת מערכות השירותים בקיבוצים ועוד. מן הצד האחר תרמו לתופעה זו פיתוח תשתיות התנועה במרכז הארץ, גידול האוכלוסייה בשנים אלה וההגירה מהעיר אל הכפר של אוכלוסיה ממעמד כלכלי בינוני- גבוה המבקשת לקדם איכות חיים טובה יותר, כל אלה הביאו להקמת שכונות הרחבה שמטרתן הייתה הבאת אוכלוסיות חדשות ליישובים כפריים. ברבים מיישובים אלה הוקצו שטחים חדשים הצמודים ליישוב לצרכי ההרחבה ותוספת האוכלוסיה.
ההרצאה המוצעת בוחנת את המאפיינים התכנוניים של המרחב הקיבוצי המשתנה והיא מבוססת על ניתוח מפות תכנוניות של קיבוצים בהם נבנו שכונות הרחבה קהילתיות. תהליכי תכנון היישובים החקלאיים ובמיוחד באזורי הפריפריה מתבצעים על ידי רשויות התכנון כמשרד הבינוי והשיכון והיחידה להתיישבות בסוכנות היהודית. תהליכים אלה מאופיינים במעורבות גדולה של הציבור.
מעורבות זו באה לביטוי בפגישות עבודה אליהן מוזמנים החברים, דיונים פתוחים, הצגת מפות הצעות התכנון לתושבים ודרכים לקבלת הערות ותיקונים שמציע הציבור לתכנית התכנון ועוד. מכאן שהשפעתו הציבור ביישובים כפריים על תכניות התכנון העתידי של היישוב היא רבה.
ההרצאה תציג את מאפייני התכנון המחודש הכולל גם את שכונות ההרחבה ואת הביטוי התכנוני לקשר שבין הקיבוץ הוותיק לבין שכונות ההרחבה הנבנות הצמוד להם. בהרצאה יוצגו מפות תכנוניות שונות תוך הצגת מאפיינים תכנוניים של שותפות והפרדה בין היישוב הוותיק לבין החלק החדש של שכונת ההרחבה. ממצאי המחקר מלמדים כי מושגים כמו: שטחים ציבוריים פתוחים, שטחים ירוקים, שטחי תעשיה, משק חקלאי ועוד מהווים אמצעים תכנוניים המאפשרים הפרדה וחיבור בין היישוב הוותיק לזה החדש.
 |
| קיבוץ מצטלם על מדרגות בית וינה 2012, שחזור של תמונות משנים קודמות. |
הדיון שבעקבות ממצאים אלה מנסה להבין מהן הסיבות התכנוניות, הכלכליות והחברתיות המביאות למאפיינים אלה של תכנון הישובים החקלאיים תוך בחינת מושגים העוסקים בבעלות על משאבים, משמעות האגודה השיתופית החקלאית, בניית שותפות ואליטות.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: "התכנון הקיבוצי תם, קדימה לתכנון הקהילתי"
פרדי כהנא
עד שנות ה-40, התכנון הקיבוצי נעשה על ידי המוסדות הלאומיים. עם הקמתן של המחלקות לתכנון של התנועות ועד 1990, התכנון נעשה חלק בלתי נפרד של המכלול הרעיוני: חינוך, דיור, ציבור, ייצור, נוף ונוי מתוך תכנון המתאר הקיבוץ כדיסציפלינה.
עם סגירת המחלקות ב-1990 ונטישתה של התנועה את כול המעורבות המרחבית, התכנון הקיבוצי תם וכל קיבוץ נדרש לדאוג לעצמו. השינויים במרקם הקיבוצי נעשו באופן פרטני, כולל תהליכי לגיטימציה סטטוטורית.
בינתיים נוצרה מציאות עולמית ומקומית חדשה.
בשנת 2015 קיימות 24 "ערי ענק" - הגדולות ביניהן: טוקיו, דלהי, מקסיקו סיטי, לונדון, ניו יורק
ושאנגחאי: כולן עם יותר מ-20 מיליון תושבים.
הערכה: עד שנת 2050 קרוב ל-90% מהעולם המפותח וכ-65% מהעולם המתפתח יתקיימו בערים... HOMO URBIS
מדינת ישראל היום מונה כשמונה מיליון נפש. בשנת 2030 האוכלוסיה תגיע ל11 מיליון. לפי כל התחזיות 90% המאוכלוסיה הזאת תתקיים בערים; כלומר כ-9%, כמליון נפש, יתקיים במרחב חוץ עירוני,תוספת של 250,000 נפש מעל הקיים היום במה שעדיין נתפס כ"מגזר הכפרי".
בהעדר כל מדיניות מרחבית חלופית, דוגמת ההתיישבות העובדת עד שנות ה-60, ישראל הפכה, הלכה למעשה, ל"מדינת עיר" כשהמרחב ה"חוץ עירוני", הקרוי "פריפריה", נעשה לנספח לעיר השולטת. מצב זה מצא לגיטימציה בתמ"אות השונות ומדיניות הקרקעות נקבע בהתאם. מתוך 270 הקיבוצים (ליד יותר מ-400 מושבים...) על קרקעותיהם, יותר מ-100 ימצאו את עצמם בתוך המרחב העירוני של 2030 כשחלק לא קטן של הנותר, יהווה עתודה קרקעית לעיור המתפשט לנצח.
ההרצאה תתייחס למציאות המרחבית החדשה והעתידית ולמקומו האפשרי של הקיבוץ במרחב החוץ-עירוני מול העיור הגלובלי.
תקציר הרצאה על מחקר בנושא: "פה התערבבו היחד והבדידות": ניתוח מרחב: חדר האוכל בקיבוץ
הצעת מחקר לעבודת גמר לקראת תואר מוסמך
מגישה: עידית רן שכנאי
מנחה: ד"ר דפנה הירש
מבוא
"חדר האוכל בשבילי:
רעש זמזומי, רועש, הומה
מקום שאין בו מקלט ואין בו רחמים
מקום לאוכל לגוף אך לא לנשמה
ובכל זאת תודה רבה"
שנת 2009 הייתה שנה קשה לתנועה הקיבוצית, מבחינה כלכלית, דמוגרפית, ואידיאולוגית. הייתה תחושה של סוף ושל חוסר ודאות. באותה תקופה נסגרו או עברו לפעילות חלקית למעלה משני שליש מחדרי האוכל בתנועה הקיבוצית. המבנים הענקיים נותרו כפיל לבן במרכזו הפיסי של הקיבוץ, חלקם עמדו ריקים ומוזנחים, חלקם הושכרו ושימשו כמחסן, מפעל, או אולם אירועים, ולא היו שייכים יותר לקהילה.
 |
| גח"א, חדר האוכל הראשון |
חדר האוכל –במאי של אותה שנה התקיימה בחדר האוכל בקיבוץ יפעת תערוכת אמנות בשם "זמן קיבוץ - חדר האוכל כמשל", אשר דנה במקומו החברתי והתרבותי של חדר האוכל. במבנה, שהיה סגור ונטוש מזה שנים, הוצגו כמשל יצירות האמנות בין פרטי הריהוט המקוריים - עגלות הגשה, שולחנות וכסאות. חדר האוכל, בניגוד בולט לשנים שקדמו לאירוע, היה מלא והומה אדם והתרחשות, ובאופן מסוים נוצר סוג של שיחזור של החוויה.
 |
| מהתערוכה |
אחת העבודות שהוצגו בתערוכה נוצרה למעשה במהלך האירוע: על גבי שולחנות חדר אוכל ישנים הונחו גלויות ריקות עם הכותרת "חדר האוכל בשבילי." המבקרים בתערוכה התבקשו להשלים את הגלויה, במשפט או פסקה קצרה, ולאחר מכן להניח את הגלויות על השולחנות מתחת ללוח שקוף. שעות רבות עברו המבקרים בכתיבה ובקריאת מאות הגלויות שנכתבו, ובמהרה אף התפתח דיאלוג בין הגלויות. קשת ההתייחסות הייתה רחבה מאד, ונעה בין תגובות חד משמעיות בנות מילה אחת כמו "סיוט", מחד, לבין השתפכויות של אהבה או דימויים של "בית המקדש הקיבוצי", קביעות כדוגמת: "משחטה ציבורית", או סידור ימי השבוע לפי התפריט הקבוע.
 |
| נוסטלגיה בחדר האוכל גח"א 2015 |
הגלויות פורסות תמונה מורכבת ומלאת סתירות של משמעות וחווית המקום הספציפי והמיוחד הזה - חדר האוכל. דרכן ניתן ללמוד רבות על המקום, על המאפיינים שלו ועל חווית השימוש בו.
מבנה חדר האוכל שימש כמוקד חברתי ותרבותי של החיים בקיבוץ והיה לאחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים שלו. הרבה מעבר לאולם אכילה הוא היה מרכז חברה ותרבות, מקום התכנסות של החברים לסעודה, מרחב ציבורי שוקק –אסיפה ודיון, לארגון יומיומי של סידור העבודה, וכן לריקודים, הרצאות, חגים ומועדים בכל שעות היום והערב. חדר האוכל נתפס כמקדש חילוני, ומבחינה פורמאלית וערכית הוא המבנה הבולט ביותר בקיבוץ. מיקומו במרחב מבהיר זאת באופן חד משמעי: ניצב במרכז הקיבוץ, כל הדרכים מובילות אליו.
 |
| מחווה לחדר אוכל, ים סיטון 2014 |
המרחב הקיבוצי הבנוי הוא מרחב ייחודי, ובתוכו חדר האוכל משמעותי במיוחד. הוא מעורר הזדהות עמוקה ותחושה עזה של שייכות כסמל של היישוב והקהילה, ובה בעת תחושת זרות וניכור. הוא מרחב ציבורי ופרטי בעת ובעונה אחת, ביתי ואל-ביתי. מרחב גברי של אספות ודיונים המכיל גם תפקודים המשויכים בתרבות לנשיות (כמו בישול, האכלה או סידור עבודה).הוא מרחב ממשמע במונחים של פוקו (1975 Foucault). היות שבחדר האוכל היחיד חשוף ל'מבטו' של הקולקטיב ושבו מיוצרות ומשועתקות נורמות התנהגות שהיחיד נשפט על פיהן. דרך ניתוח הגלויות ניתן ללמוד, בין השאר, כיצד נחווה חדר האוכל כמרחב של משמוע, כמו גם כיצד המרחב נחווה באופן שונה על ידי גברים ונשים, בהקשר הספציפי של החברה הקיבוצית, השואפת לכאורה לשוויון בין המינים.
העבודה עוסקת בשאלות הנוגעות לחווית המרחב של חדר האוכל ולאופן השימוש בו, ונשענת על גישות תיאורטיות כדוגמת אלו של אדוארד רלף (Relph), ואנרי לפבר (Lefebvre) ומציעות בחינה רב ממדית של מרחב, תוך ניסיון לחלץ את סך המשמעויות והסמלים שהוא מכיל.
 |
| מוסה עכה בחדר האוכל, צילם חגי דור |
לאור תפיסה זו העבודה מחולקת לשני פרקים עיקריים:
הפרק הראשון עוסק במרחב הפיסי והמתוכנן ובקשר שבינו לבין אופי החברה, אמונותיה והתפיסות המקובלות בה. הפרק סוקר את אבי הטיפוס והמודלים העיקריים של מבנה חדר האוכל והתפתחותו לאורך השנים, ומתאר את האידיאולוגיה והשקפת העולם החברתית אשר השפיעו על האופן שבו הוא תוכנן ונבנה.
הפרק השני מתאר את המרחב מנקודת המבט של המשתמש, ומתבסס על ראיונות, קטעי ארכיון וכן על אוסף הגלויות שנוצרו בתערוכה שתוארה להלן. פרק זה עוסק באפיון המרחב של המשתמשים כפי שהוא עולה מהטקסטים, פרקטיקות של שימוש במרחב (הכללים המסדירים את ההתנהלות במרחב) וחוויית המשתמשים (החוויה הגופנית ויחסה למגדר).
 |
| חלק אחורי, צילם יובל נקר 2014 |
בנוסף ברצוני להדגיש את המקום האישי שלי בכתיבת העבודה: מעבר לנקודת המבט כחוקרת עמדתי מושפעת גם מהיותי בת קיבוץ וחברת קיבוץ בעבר, ואדריכלית במקצועי בהווה. את חדר האוכל הקיבוצי חוויתי באופן אישי הן כילדה, הן כנערה מתבגרת והן כאישה בוגרת וכאם. כמו כן בדרכי המקצועית עסקתי לא מעט במרחב הבנוי הקיבוצי. החוויה האישית שלי מהווה פריזמה אשר דרכה אני רואה ומנתחת את החוויה המרחבית שאותה אני חוקרת. אין ספק שמעורבותי האישית משפיעה על האופן שבו אני רואה ומנתחת את החומרים וקיים סיכון שמצבים מסוימים ימשיכו להיות שקופים עבורי מאחר והם ייראו לי "טבעיים", או שאפרש אותם בהתאם לחוויותיי האישיות או לנקודת מבטי שלי. אולם זוהי עבודה פנומנולוגית שאינה מתעדת להציג מבט אובייקטיבי, אם אכן קיים כזה. היכולת שלי להכיר את הלקסיקון, להבין את הטקסים ואת משמעותם התרבותית, להבין פרט כזה או אחר, פרקטיקות והקשרים חברתיים מאפשרת לי להבין את החוויה לעומק. יחד עם זאת בכתיבת העבודה היה לי חשוב שלא להניח הנחות מוקדמות לגבי מה שיעלה בחקירה ולצאת מנקודת מוצא שלפיה איני מכירה באמת את התופעה בכללותה. משום כך, בין השאר, הקפדתי לראיין רק אנשים שלא הכרתי היכרות מוקדמת, ומקיבוצים שלא הכרתי מקרוב.
.jpeg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה