"התלבשתי, התלבשת, התלבשתן..."*

נאסף, לוקט, נכתב ונערך על ידי רחל ארזי וחנוש מורג, 2016

סגנון הלבוש בקיבוץ "עוצב" מתוך תנאים של עוני, מחסור ומצוקה כלכלית. לבשו את שהתאפשר. בראשית לא הייתה אידאולוגיה של עיצוב. מלאי הבגדים היה הביגוד שאותו הביאו החברים עם עלייתם לארץ.

מוסד ההלבשה מימי ראשית הקיבוץ נקרא "קומונה" (קהילה שיתופית שוויונית), שם המעיד גם על האידאולוגיה שעמדה מאחורי מוסד ההלבשה – במצב של אין – מתחלקים כולם במה שיש. אין שלי ושלך, יש רק "שלנו". כולם מסרו את בגדיהם ל"קומונה", ושם חילקו את הבגדים לתאי החברים כל שבוע על פי צורכיהם. כשהיית זקוק לבגד חגיגי או מיוחד, כשנסעת בתפקיד או סתם ליום חופש, הלכת ל"קומונה" ושם בארון מיוחד יכולת לבחור לך את בגד הבילוי הדרוש לך. כמובן שהיית צריך להחזיר אותו לאחר השימוש. יש לא מעט עדויות של חברות קיבוץ שליבן התכווץ בראותן חברה אחרת לובשת את הבגד האהוב עליה, אותו הביאה מן הבית בחו"ל.

העולים החדשים לארץ ככלל, ואלו שהצטרפו לקיבוץ בפרט, חוו ירידה מהותית ברמת החיים, ובתוך כך גם ירידה משמעותית של איכות וכמות בלבוש. עד סוף שנות העשרים של המאה הקודמת לא הייתה טכנולוגיה של יצירת טקסטיל סינתטי, ולבשו רק חומרים טבעיים: כותנה, פשתן וצמר. שני הגורמים האלו – בדים טבעיים ומחסור, הכתיבו את הסגנון, ובכדי לעמוד בהכרח הזה לווה התהליך באידאולוגיה. הבגדים ביטאו את האידאולוגיה: עבודת כפיים בראש סדר העדיפויות, הופעה צנועה, לבוש פשוט והסתפקות במועט. גורם השוויון היה ערך בפני עצמו, והוא היה חלק מתוך מערכת של חשיבה שדגלה באחידות הלבוש, בפשטות, ובכך שללבוש יש ערך תכליתי בלבד. אסתטיקה ואופנה לא נחשבו. עם הזמן האופנה הפשוטה נהפכה לאופנה העומדת בפני עצמה.



מחסנאית הבגדים, זו שעמדה בראש המוסד החשוב הזה (הקומונה שהפכה יותר מאוחר למחסן הבגדים), נבחרה באסיפה על פי כישוריה הרעיוניים והמנהליים. היא הייתה אחראית מטעם הממסד הקיבוצי על יישום ערך השוויון בחברה הקיבוצית. צריך להוסיף עובדה חשובה בהקשר זה: ערך השוויון המשיך להתקיים עוד זמן רב בחינוך הקיבוצי, בלבוש הילדים, גם כשכבר מזמן קרס בעולם המבוגרים.

תאי הבגדים של החברים
בשנים יותר מאוחרות הקימה התנועה הקיבוצית מערכת צריכה ארצית, את המשביר המרכזי, ולאחריו את מחסן ההלבשה המרכזי. מחסן ההלבשה סיפק למחסן הקיבוצי את הסחורה הדרושה, והספקים שנתנו תנאי אשראי נוחים לקיבוצים, הם אלו שהכתיבו במשך שנים את האופנה הקיבוצית. כל ה"קיבוצניקים" נראו דומה, והם זוהו בנקל מחוץ לקיבוץ, לא פעם זה גם היה גורם למבוכה קלה, התווית הקיבוצניקית (תרתי משמע – לא נשכח את המספר שהיה רקום על כל בגד, ולא פעם נגלה בטעות) הוטבעה בך על פי לבושך, מבלי שהבנת למה ואיך... (בהקשר זה יורשה לי סיפור נחמד: לנירה ולי היה מדד מיוחד לפיו ניסינו לנחש על פי לבושה של בחורה זו או אחרת עד כמה רחוק קיבוצה מתל-אביב...).

שרהלה ברשלום במחסן - בסימון בגדים 
סגנון הלבוש של החברים והחברות היה די זהה, שני המינים לבשו מכנסים, החולצות נלבשו מעל המכנסים בניגוד ללבוש הגלותי.

לבוש אחיד לגברים ונשים (האירוע: טקס קבלת אות הקוממיות בעשור למדינה)
החולצה הייתה לרוב כחולה – כחול טהור וחזק, סמל לתנועות הנער שזה עתה יצאו מהן. החצאית, אם הייתה, נתפרה בגזרת פעמון, אחר כך באה גם חצאית הקפלים, ויותר מאוחר הופיעה החצאית האתנית בעיקר בריקודי העם, היא היוותה השראה לסגנון 'משכית' המאוחר יותר. עד היום היא חלק מהלבוש האופייני ללהקות המחול המקומיות.


שמלת ריקוד בהשראה אתנית, מתערוכת סיום בית הספר המקומי, שנות החמישים

עוד בשנות השבעים, השמונים ואחריהן, בגדי החברים המשיכו להתאפיין על פי שתי קטגוריות: בגדי ערב ובגדי בוקר. היו כאלו שהקפידו ללבוש בגדי עבודה גם בערב כהצהרה על יום עבודה ארוך ועליהם כעובדים חרוצים. בגדי העבודה היו פשוטים, כותנה כחולה – "מדים אחידים". בגדי הערב לחדר האוכל לארוחת הערב היו גם הם פשוטים, אך עדיין נראו קצת יותר יפים.

הבנות יוצאות לבילוי עם בגדי הערב - מימין: חיה פלושניק, רבקה מלי, אסתר עופר, מלכה קורנשטיין


המטפלות בבגדי עבודתן. לסינור היה תפקיד חשוב... מימין: מרים פרינץ, רות לוי, חינה רוזנברג
אצל הנשים ניכר היה שההשקעה הולכת לכיוון בחירת הבד ומודל השמלה, שבדרך כלל הייתה תפורה בסלון הקיבוצי, על ידי מיטב התופרות. לכל חברה היה "מגיע" (מושג מאד קיבוצי בעבר שקבע את המיקום שלך בתור: התור היה בכל – מתפירת השמלה, עבור לחלוקת המקרר הראשון והנסיעה לחו"ל, הכל "הגיע" על פי הוותק שלך בקיבוץ) תפירה אחת בכל עונה. המחסן המרכזי סיפק את דוגמאות הבדים, והז'ורנאלים בסלון, ביחד עם עצות התופרת המקומית, מימשו את הפנטזיה שחלמת עליה (תהליך התפירה כלל שתי מדידות והוראה מפורשת לבוא למדידה עם החזייה הכי טובה...).


ה"סלון" במתפרה. מימין: אסתר עופר, מרים מוהר, אסתר פינק

כולם עם אותן נעליים מתוצרת בית
גם בהנעלה הייתה החלוקה ברורה: נעלי עבודה ונעלי ערב. נעלי העבודה היו תוצרת בית, גבוהות ופשוטות. כולן היו מעשה ידי הסנדלריה המקומית. אחד מן הענפים היותר חשובים בחצר הקיבוץ הייתה הסנדלריה.



היו לא מעט חברים שלמדו את המקצוע כחלק מן ההכנה שעברו עוד בחו"ל לחיי הקיבוץ בהכשרות השונות שעבדו בהן. את נעלי הערב יכולת לבחור, גם כאן המבחר לא היה רב, אבל הן היו חצאיות, הסוליה הייתה יותר אלגנטית – מקרפ, בדרך כלל, והיה גם מבחר צבעים. מדי פעם יכולת להרשות לעצמך לקנות נעלים בחנות בעיר, כשהתקציב לכך הגיע פעם בשנתיים, אבל זה כבר קרה בשנות החמישים, לערך, עם הכנסת המושג המהפכני "תקציב אישי" לחצר הקיבוץ.
דווקא בתחום ההנעלה הוביל הקיבוץ שני טרנדים, ומתוך שלא לשמו הפכה האופנה הקיבוצית לשם דבר – בתחום הסנדלים ובתחום נעלי הבית. הסנדלים התנכיים המפורסמים יוצרו לראשונה בסנדלריה המקומית בקיבוצים. בתחילה נעלו אותם הילדים בנים סנדלים חומים ובנות אדומים, יותר מאוחר הם הפכו לספינת הדגל של בית חרושת 'נמרוד'. היום הם שוב מושא לחיקוי, דווקא עם עידן השפע חוזרים לסנדלים המתוקים הפשוטים.
עוד מותג שבו הכתיבו הקיבוצניקים טרנד ששטף את הארץ היה נעלי הבית של בית חרושת 'דפנה', בית חרושת קיבוצי שייצר במשך שנים לכל דורש נעלי בית משובצות וחמות עם רוכסן. נעלו אותם בעיקר הצעירים, לכל הזדמנות – לבית הספר, לחדר האוכל וגם לנסיעה לעיר הגדולה. כך עברה האופנה הקיבוצית לרחוב הישראלי.



ולסיום, אי-אפשר שלא להזכיר את כובע הטמבל – שעד היום לא הבנו למה הוא היה טוב, חוץ מאשר לציורו של שרוליק כפי שצייר אותו דוש, אז נכון, הוא מתקפל ואפשר להכניס אותו לכיס, ונכון, אפשר גם למחות איתו זיעה, אבל את העבודה העיקרית הוא לא עושה – הגנה מפני השמש.  הכפייה וכובע הגרב גם הם משלימים את הלבוש הישראלי, אבל לאו דווקא את הלבוש של הקיבוצניק, שבו אנו מתמקדים.



ואם נרצה לסכם את הדרך שעשתה האופנה הקיבוצית בכמה מילים, נאמר זאת כך: ראשית הדרך יוצגה בגישה פונקציונאלית, מגויסת למטרה שלשמה נוצרה שימוש נוח, וייצור זול. אופנה חפה מכל אסתטיקה, כזו שאינה שועה לרוח הפרט ולאישיותו.
בחלוף כמה דורות (דור במושגים שלנו היום הוא עשור או שניים), ניתנה לגיטימציה ללבוש האישי. עם השינוי באורחות החיים בקיבוץ השתנתה גם המגמה של האופנה המקומית, והיום היא מתמזגת ללא הכר עם סביבתה הקרובה והרחוקה.
ניתן להיאמר – המעטפת כן מצביעה על התוך...



*פראפרזה לשורה מתוך השיר של התרנגולים "הורה אהבה" מילים - חיים חפר

סרט אופנה מופלא של הקיבוץ - לשנת ה-60 - לחצו כאן

תגובות

  1. על הטרקטור מוקי ארנוני (אח של נחום), נכון?

    השבמחק
  2. הנושא,לעניות דעתי, הוא הרבה יותר משמעותי. הביגוד וההנעלה מהווים למעשה מראה לאידיאלוגיה. במקרה ניתקלתי ברשימה זו בעודי מתכננת את המפגש שנועד לשבת הקרובה - ארכיקפה בנושא "זכרונות מהבוידיעם" כשהביגוד וההנעלה מתחברים לאידיאולוגיה של "הכל שווים" וצנועים ויש כבוד למלאכת כפיים.
    אצלינו ,זה ארכיון מושב צופית.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

שתי תמונות / היידי עפרון

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

האחד במאי / היידי עפרון

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

ארכיון

הצג עוד