מספרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי...

לאתר עיתון "הארץ" יש קבוצת פייסבוק מעניינת שנקראת: "נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של הארץ". חברים בה כ-20000 חברים, והיא מנוהלת על ידי עופר אדרת ואייל גיל. מפרסמים שם לפעמים דברים ממש מעניינים. 

לאחרונה פורסם שם פוסט נחמד על נוסטלגיה, והנה הוא לפניכם:

על נוסטלגיה מאת לילך צ'רנוביץ

פעם אבל ממש פעם, ב1600 ומשהו גילה רופא שווצרי, שחיילים שוויצריים ששרתו בחו״ל חלו במחלה קשה מאוד שכללה עייפות, חום,  נדודי שינה, בעיות עיכול. הוא מצא שהמחלה נגרמת בשל געגוע קשה למולדת שלהם. 

הוא קרא למחלה נוסטלגיה.

בהתחלה חשבו שהמחלה היא נחלתם של השוויצריים העדינים בלבד, אבל שנים אחרי גילו מקרים דומים במקומות אחרים בעולם. 

ואז בתחילת המאה ה20 השתנה היחס למחלת הנוסטלגיה והיא נתפסה כמצב נפשי, המייצר תחושות קשות.

מאוחר יותר שוב השתנה התפיסה. וכעת נוסטלגיה הפכה לדבר הזה, שאם חווים אותו מרגישים תחושות טובות, שיכולות לרומם, לעודד, לייצר רגיעה והתרפקות על העבר.

עוד יותר מזה, נמצא שאם נזכרים בחוויות משמעותיות מהעבר אז ניתן להרחיב את ההערכה העצמית, לחוש צמיחה ואף לגרום לאנשים להיות נדיבים יותר. 

עוד גילו שבמקום להיות גורם לסטרס נוסטלגיה יכולה להפיג לחץ.

מדהים לא? 

לפעמים כאשר אנו נזכרים מהיכן באנו, מה עשינו, על מה התגברנו, איפה היו פריצות הדרך שלנו, איפה אנו היום בהשוואה לאז... אנו יכולים באמת ובתמים להרגיש טוב עם עצמנו, להבין כמה התקדמנו, כמה צמחנו, כמה השתנינו. להסתכל באהבה, הערכה, על הילדים שהיינו להוקיר ולשמוח. 

זו נוסטלגיה במיטיבה.

מענין האם בראי ההיסטוריה גם הילדים שלנו יזכרו בערגה בתקופות הקורונה...