ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

בשבת האחרונה נפתחה תערוכה בשם קובוץ בגלריה של הקיבוץ. זהו רגע מרגש לארכיון! כתבה של ארנון לפיד (יליד הקיבוץ) על התערוכה קובוץ / דיאלוג בצילום עמרם נבו  ואפרת אשל תערוכה זו מפגישה שני אמני צילום המצלמים את המקום שלהם. עמרם נבו ז"ל צילם בשנים הראשונות של הקיבוץ בין 1952 ל-1955, וצילומיו צרובים בזיכרון הקולקטיבי של רבים מבני הקיבוץ. 60 שנים עברו מאז, הקיבוץ שינה פניו. והיום, כשבקיבוץ נבנות שכונות חדשות לבנים, נוצר רגע היסטורי שניתן להפגיש בו את צילומי הקיבוץ של הימים ההם, והקיבוץ המתחדש היום, על הדומה והשונה ביניהם. אפרת אשל, אמנית צילום, חברת קיבוץ, קולטת בעדשת המצלמה את הרגע הנוכחי בצילומים עכשוויים, טרם כניסת המשפחות הצעירות לשכונה החדשה. הדיאלוג בין הצלמים מתבטא באופנים שונים: צבעוניות מדויקת ונקייה אל מול שחור לבן; תכנון קיבוצי הנשען על ערכי בנייה פשוטים אל מול בנייה חדשה; מרחבים פתוחים אל מול חללים מוגדרים וסגורים, ועוד... בשבילנו, האמונות על הארכיון ועל מאגר הזיכרון הקיבוצי, זהו רגע מכונן. הנקודה שבה הארכיון נושק לאמנות ומתחבר...

בין לבין אני חייבת להשחיל כתבה קטנה בארכיון כי אחרת כל הקוראים יברחו... אמנם עברו שבועיים מאז הפוסט האחרון אבל זה נראה כמו נצח אהה? טוב ככה זה כשעובדים בארכיון, עורכים עלון, בונים בית, מגדלים ילדים ועוד... אני רוצה לחלוק איתכם רגע קטן וענוג שבו אני עוברת בשבילים בקיבוץ ומגיעה לעץ פיטנגו. באופן כללי בעיר אין כמעט בנמצא עץ פיטנגו. רק בשביל זה שווה לעבור לקיבוץ. אז קודם כל קצת לידע - מקור השם פיטנגו או פיטנגה הוא בפורטוגזית. באנגלית הוא נקרא "דובדבן סורינאם", בהודו הוא מכונה "דובדבן ברזיל", ובצרפתית הוא מכונה "קריסה דה-קאיין", על שם העיר בגיאנה הצרפתית. (מויקפדיה כמובן). הוא הגיע לארץ לראשונה בימי המנדט הבריטי, בשנות העשרים, במסגרת הפצת הצמחים באימפריה - יחי הכיבוש. לפיטנגו אין חיי מדף ארוכים ולכן כנראה לא מוצאים אותו כמעט בשווקים. אבל מה לפיטנגו ולארכיון? הקשר הוא זכרון. אנחנו יכולים לאסוף תמונות, מכתבים, שירים, סרטים אבל אנחנו לא יכולים להעביר זכרונות של רייח וטעם. הרי כמה פעמים בחיים הרחתם משהו והוא פשוט העיף אתכם למקום אחר בחיים, ...

בוקר עם דן שגיא. פשוט מדהים מה האיש הזה זוכר. את הדברים שהאיש הזה זוכר אני שכחתי אתמול... ארכיונאי מצוי חייב שיהיו לו כמה דן שגיאים וחנושים כדי להתחיל בכלל להבין מה יש לו מתחת לידיים. אבל למה להכביר במילים הרי אומרים שתמונה שווה אלף. אילזה ברונר בטיול בחוץ לארץ איציק הספר ודבורה רשבם אלכס קראוס ובניו (הראל ודותן) בחממה של המשתלה גרטה יחיאלי (אמא של נירה פארן) עם יפעת? דורית וטל רסיס האם של שושלת הורוויץ (רות) השער בכניסה לקיבוץ איה שוחט מייבשת שיער המנהלה בהיווסדה זיוה רום וחנה נבון במכון הפיזיוטרפיה חווה שפע מטפלת תינוקות מדופלמת חימום במכון הפיזיוטרפיה (ולא מכשירי עינוי?...) חן הייט פרינץ, אלדד בר שלום ז"ל, כרמל לוי, שחר רובין, שירי הדר שוביץ, דוד שרון בבר מצווה טובה מייקלס וגילי קרול ידיד רובין בסטודיו הישן יושו ענבר ויענקלה הוריוויץ זוג מזכירים מהעבר יעל רוזנברג בקבלה לחברות ישראל כץ בדמותו של רעמסס במסיבה לסיום הטיולים למצרים, בשנת ה-30 לקיבוץ עינת קידר (הבת של אלן ואלכס קידר) ...

לארכיון הגיע מכתב מעניין שכתב שמעון הישראלי לעמוס עוז. לפני שתקראו את המכתב הנה הסבר קצר של שמעון: לייב יפה היה אבא של אימי מרים יפה הישראלי הוא נהרג בפיגוע מכונית התופת ב 11.3.48 כלומר חודשיים לפני הכרזת המדינה. זה לא היה סתם פיגוע זה היה ניסיון לפגוע בבן גוריון והצמרת הבכירה של המדינה ע"י הכנסת מכונית תופת לבניני המוסדות הלאומיים (הסוכנות הקרן היסוד וקק"ל). בתקופה הקריטית להכרזת המדינה. ‏ 24 פברואר, 2013 לעמוס עוז שלום ! בספרך "סיפור על אהבה וחושך" בע"מ 410 אתה מספר על פיצוץ מכונית התופת בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים. אתה מחסיר שם פרט אחד שבוודאי תשמח לשמוע עליו: אתה כותב "בהתפוצצות נהרס חלק מבניין הסוכנות"... אם תזדמן למקום היום תגלה שהחלק הזה היה האגף בו ישבה הנהלת הקרן היסוד. תוכל להיכנס בדלת הכניסה הראשית לקרן היסוד ולראות מעבר לדלת פינת הנצחה ובה תמונות מה 11.3.1948 ולוח עם שמות ההרוגים בפיגוע. בראש הרשימה לייב יפה, שהיה מנהל הקרן היסוד ושהמכונית התפוצצה מול משרדו. ביתו של לייב יפה היה בשכונת תלפיות והוא ניצב בין ביתו של פרופ...

אנחנו מרבים להשתמש במושג נוסטלגיה. האם אנחנו מבינים אותו עד הסוף? נוסטלגיה מבחינת רבים מאיתנו היא התרפקות על העבר, על הזכרונות. אבל לא תמיד הזכרון הוא מתוק. לפעמים הוא מר. לפעמים צורב. ולפעמים כואב עד אימה. והשאלה הנשאלת - האם להציג תמונה מסויימת שיכולה לגרום לכאב? אייך בכלל תוכל לדעת שתמונה מסויימת תעורר כאב אצל מישהו? האם אנחנו בכלל כארכייונאים יכולים להיות השופטים של זה? הרי אם נציג את התמונה המכאיבה, האדם שכואב לו יכול מצד אחד לקבל את התמונה כמשהו שמזכיר לו דבר שאינו רוצה לזכור, ומצד שני אדם אחר יסתכל על התמונה הכואבת ואולי ישמח שמעלים את הזכרון הזה על פני השטח למען רבים אחרים ייזכרו. אין כאן שחור ולבן. אין תשובות מוחלטות. הנה מספר תמונות מערב דיפדוף באלבומים שנערך בקיבוץ. העלנו אלבומים מהארכיון למועדון, הזמנו לקפה ועוגה, ביקשנו את עזרת הקהל בזיהוי תמונות. היייתה אוירה נהדרת, של "נוסטלגיה" וזכרון אבל גם מעבר לזה - של ישיבה בצוותא, בשיחה נעימה. משהו שפעם היה בDNA של הקיבוץ והתמוסס לו, ואולי צריך לחשוב כיצד להחזיר אותו באופן מלאכותי לקהילה. ולסיכום - אנחנ...

תמונה אחת שמתאימה לנו לשבוע הספר. אני לא ממש מבינה את הנהירה הזו לשבוע הספר. כל ההמון הזה ממש מוציא לי את החשק לקנות ספר. אבל אני כל כך מתחברת לציור הזה שצייר זאב גוטקינד, מאייר שצייר הרבה את הקיבוץ ואת ההווי שלו בצורה אירונית מקסימה. ודווקא התמונה הזו מדברת אלי בפשטות האמיתית שלה, בקווים הנקיים והברורים. בתור ילדה הייתי מגיעה לקיבוץ וישר הולכת לספריה. בספריית הקיבוץ ידעת שיהיה לך כל טוב. אם ברמת גן הייתי מסיימת ספר (יותר נכון שניים כי היו ימים שהחלפתי כל יום שניים) והייתי מגיעה לבקש את המשך הסדרה - חמישייה, הבלשים והכלב, הימאים, טרזן ועוד... היו מחמיצים פנים ואומרים : אין, מצטערים. נכניס אותך לרשימת ההמתנה. אבל בקיבוץ - יכולתי לקרוא סדרות שלמות בחופשים. כן, זה הזמן להגיד - הייתי תולעת ספרים אמיתית (וזה הזמן שלכם להגיד אנחנו אוהבים אותך היידי) אז התמונה הזו כל כך מתאימה לי - כל הגוף בתנוחת התרפקות על הספר, והשניים הופכים למעין ישות אחת של מחשבות, מילים ודמיון. איזו הנאה לשקוע בספר, לדמיין את הדמויות, לחוות איתן מסעות, להכיר איתן עולמות חדשים, ססגונים ובלתי יאמנים. להגיר דמע...