ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

היום כהרגלי התכוננתי ללכת להוציא כסף מהכספומט בבניין המנהלה. רשמתי לי את המספר על כף היד (כן, אני מהמוגבלים האלה, מספר אחד בא על חשבון אחר). לקחתי את הארנק ועליתי מהארכיון כדי לבקש מאל הכסף שבקיר שיואיל בטובו לתת לי כמה מעות (מאות). אבל אוי ואבוי, במקום אל מתכת שרציתי להתפלל אליו, היה שם רק קיר מעוטר בכתם בטון אפור. כן... לא רק אני רציתי בכסף, אלא גם השודדים שלאחרונה התנפלו על האל שלנו והשאירו אותו ערום ועריה (האם אתם יודעים מה זה עריה? - אם לא, לכו לחפש במילון...) וכך הלך הכספומט והלך הכסף. וכך מתרחשת היסטוריה. אז בואו קצת נלך אחורה ונראה מה היה לנו ? 11.1982 - יש לנו כספומט חדש. אורנה ישראלי ואריק סיוון אורנה צ'רבנקה בלה ורפל יורם בוכהולץ, עקיבא הורוויץ עם שי אמנון קרול יצי יגודה 26.6.1992 - בכל מקרה של אבדן כרטיס "כספומט לעיר" יש להודיע לגזבר שמוליק לשם. תזכורת חשובה: אין להחזיק את הקוד הסודי ביחד עם הכרטיס, כי אז אפשר להוציא כספים על חשבוננו. 14.3.1997 -  בתוככינו: "אנו עומדים להזמין כרטיסי כספומט...

להרבה דברים אנחנו קוראים 'חפץ' או חפצים. אלה הם דברים שאינם חי או צומח, אבל לא כל דבר דומם הוא חפץ. הר איננו חפץ, אבל שולחן, או צנצנת, הם חפצים. גם סתם אבן בשדה איננה חפץ. חפץ הוא משהו שמשתמשים בו (רוביק רוזנטל). אנחנו בארכיון חפצים בחפצים המגוללים סיפור. סיפור המלמד אותנו בזעיר אנפין על ההיסטוריה המקומית שלנו. החפצים הללו מונחים בארון, ומידי פעם מתעורר בנו החשק להציץ ולעורר בהם חיים.  הפעם החלטנו לממש את החשק הזה ולתת לחפצים לדבר ולספר את הסיפור שהם שותקים. הקופסה של פטר לפני כשנה נפגשתי עם פטר לנג ליד הקופה שבכלבולית. הוא קנה ביצים, והוציא קופסה מתוך התיק על מנת לארוז אותן. לא יכולתי שלא להתפעל ממנה, הרגשתי שבקופסה הזו מונחת חתיכת היסטוריה. פטר אמר לי שאת הקופסה הזו הוא יתרום בבוא היום לארכיון.  כעבור זמן אני ופטר יושבים בארכיון והוא מספר לי את הדברים הבאים: "הקופסה הזו ימיה כימי הקיבוץ, היא אצלי מראשית הקיבוץ. אני עבדתי אז בפלחה, היום קוראים לענף הזה גידולי שדה. בבוקר יצאתי לשדה בקאקון, וכל היום הייתי לבד על הטרקטור. לפרדס ולמטע הביאו אוכל בארגזים, אבל ב...

העולם כפי שהכרתיו כילד מצורפת תמונה האומרת הכל (כמאמר הקלישאה "תמונה אחת שוה אלף מילים") בתמונה רואים את המקום בו גדלתי, גבעת חיים כפי שהיה נראה בימי ילדותי. אני מתכוון לשנים 1940 עד 1948. התמונה צולמה ב-1938 שש שנים לאחר יסוד הנקודה. אך בשש השנים הללו נבנו רוב המבנים וניטעו רוב העצים. וגם נולדו כבר כ 100 ילדים... במרכז התמונה גבעת חיים. בחזית, בדרום, מציץ מושב כפר חוגלה מימין, במזרח, לפני שדרה, קיבוץ עין החורש. והכי חשוב, מצפון לקיבוץ מעבר לשדרה (!) שני כפרים ערביים: הקרוב לקיבוץ, מנשיה, והרחוק יותר זלפי. השדרה החוצצת בין הקיבוץ לכפרים הערביים ניטעה ע"י הקרן הקיימת כאשר נרכשו אדמות עמק חפר (אז עדיין נקרא האיזור וואדי חאוורת) ותפקידה לסמן את הגבול הצפוני של העמק העתיד להיות מיושב בחלוצים שיבואו ליבש את הביצה ולהפריח את השממה, ביטוי שנשמע היום כמליצה אבל אז אלה היו החיים האמיתיים. כשהיתי בן חמש הוחלט בקיבוץ להוסיף בתי מגורים לחברים ונבנו 4 שורות של בתי מגורים על חשבון חלק נכבד של הפרדס, הנראה בתמונה בצד שמאל. שם גדלנו עמרם דבורה ימימה ואנוכי, עם רבים מבני...

מתי נעלם הכולבויניק מהנוף הקיבוצי?  ברור ששאלה זו הטרידה רבים מקוראינו, והדירה שינה מעיניהם... לקראת "מהפכה" בקיבוץ - לא עוד " כולבויניק" / רודה שחר בתוכנו 1974 מאז ימי בראשית של הקיבוץ, ועד היום – ויתרנו על דברים רבים שהונחו ביסודו. עכשיו נראה שהגיע הזמן לוותר על עוד ערך מקודש – והוא ה"כולבויניק". ראשיתו של כלי מפורסם זה בימים הרחוקים ההם, בהם אכלנו את כל המנות - דג, מרק, דייסות למיניהן- בצלחת פח אחת. – מי חשב אז שאי-פעם יגיע היום ונאכל בצלחות חרסינה: אחת למנה עיקרית, אחת למרק, צלחת למנה ראשונה וצלוחית ללפתן וספל? ואם הגענו לכך – הגיע הזמן שננהג כפי שנוהגים כל האוכלים בצלחות חרסינה. החלטנו לכן, כאמור, שלא להשתמש עוד בכולבויניקים, להוריד מעל השולחנות אותו " פח אשפה ציבורי", וזאת בעיקר בשל שתי סיבות: א) להקל על עובדי חדר האוכל. ב) ולא פחות חשוב – יהיה הרבה יותר נעים להסב לסעודה.  פינה נוסטלגית בחדר האוכל  הדבר אפשרי היום, כאשר יש מגשים ושתי צלחות בצהרים ובלילות שבת וחג. נעמיד בחדר הכלים עגלת אשפה נוספת וכל אחד יזרו...

    צילם שמאי מדיני הכל התחיל כשאדם הישראלי וטלי סופר ביקשו מידע/היסטוריה על השיר שילדי כיתה א' שרים בטקס ראש השנה. וכך כתבו אנשי (נשות) הזיכרונות במייל: רעיה מירון: השיר הוא עתיק יומין. בשנות השלושים של המאה שעברה, הקימה קבוצת יקים  קיבוץ בשכנות למושבה גדרה שקראו לו "שער הנגב". עדי נחמני, שהיה חבר בקיבוץ, כתב את השיר שם. לדעתי הוא נכתב לפתיחת שנת הלימודים לילדי כתה ג'. אולי אפילו הכתה של דבורה עמלי (וינט). בראשית שנות ה-40 עלתה הקבוצה לכפר סאלד. שם כבר הפך השיר להמנון של ילדי כתה א', וכך עבר עם הפילוג לכאן. הוא הושר תמיד בתחילת שנת הלימודים. מתי הפך להיות שיר ראש השנה בטקס? זאת איני יודעת . חנוש מורג: שיר שכתב עדי נחמני לילדי כיתה א' בשער הנגב. אני לא בטוחה מי היו הילדים הראשונים ששרו – נדמה לי שהכיתה של רחל נחמני בתו של עדי. המורה שמוזכרת בשיר המקורי היא שולמית, לימים שולמית גולן, שהובאה כמורה שכירה לילדי בית הספר הצעיר, כי הייתה דוברת עברית של ילידי הארץ, והיה חשוב שהילדים ישמעו הגייה נכונה... יפעת זילבר ויסמין רז: ...