ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

לכבוד חג החירות שוחחנו עם נחמיה גינזבורג על מושג החירות כפי שהוא רואה אותו. (רשמה שוש) אפריל 1986 בתוכנו הערת הארכיון - נחמיה, אביה של חנהל'ה פרנקל (אישתו של אבי פרנקל) העניין המרכזי בחג הפסח הוא עניין יציאת מצרים. זהו עניין בעל חשיבות רבה לא רק לגבי פסח. הנה - בראשונה שבעשרת הדיברות, בספר שמות, אלוהים מציג עצמו ואומר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כבר ר' יהודה הלוי שאל את ר' אבן עזרא מדוע מציג אלוהים דווקא באופן כזה את עצמו, מדוע אין הוא מציג עצמו כיוצר האדם והעולם. ועל כך אני כשלעצמי עונה לעצמי, כי עניין היוצר עולם ואדם הינו בלתי רלבנטי לכאן. אלוהים מדגיש שאתה, החי בהוויה אנושית-חברתית מסוימת, הגעת לכך מפני שהמיוחד בך הוא שאתה מסוגל לצאת את מצרים, ושאבות אבותיך באמת עשו זאת. בעלי חיים אינם יכולים לעשות זאת ולכן זהו מותר האדם . זו הסיבה שאנו קוראים לפסח חג החירות. חופש הוא חופש מכבלים, מהתחייבות, חירות פירושה בעצם היציאה ממצרים אל הר סיני - הליכה לקבל התחייבות. החירות היא תמיד הליכה בכיוון של קבלת אחריות, למשל, שצ...

סימה הלכה לעולמה, היא איננה. צריך להגיד זאת שוב ושוב כדי להפנים. היא הייתה דמות כה מיוחדת, כה חיננית, אחרת מכל האנשים שליוו אותנו בילדותנו. כשהגיעה לכפר סאלד כבשה את ליבות הילדים והחברים גם יחד. לא קשה להסביר – בת הארץ, פלמ"חניקית, פיקנטית זו המילה. אני חושבת שלא רק אנחנו אהבנו אותה, אף היא אהבה אותנו. אהבה את החיים בקיבוץ על אנשיו וילדיו. במשך שנים רבות היו לה חיבורים רבים – לילדים שחינכה, להוריהם, לאנשים שעבדה איתם. רצתה להיות מעורבת, תמיד. היא הייתה מאלו שרוצים, ויודעים גם איך, להשפיע ולהטביע את חותמם. כשנפטרה וביתה נארז על ידי ילדיה, קיוויתי שחומרים רבים ומעניינים יגיעו אלינו, לארכיון. סימה הייתה מאלו שמכינים את עצמם לקראת הפרידה. את אשר רצתה להשאיר אחריה ארגנה וכתבה מראש, הייתה מודעת מאד לחומר שיישאר, לסגנון ולניסוח. את סיפור חייה כתבה במשך שנים רבות. התוצאה מוכרת ויפה – "עד כה". ספר מרתק, החופן בתוכו את כל תחנות חייה, כולל התקופה הכפר סאלדית וכמובן חייה כאן, בגבעת חיים. בשנים האחרונות ממש, כשלא עמד לה כוחה לשבת ליד המחשב, ביקשה את עזרתנו בארגון מחדש של רשימ...

העביר לארכיון רון ארזי: "כתב והאיר את עיני ידידי ירון בן-עמי". הנה באה שבת, זמן שבח_הארץ יצא ככה שדיברתי באיזו הרצאה באחת המכינות על נחל אלכסנדר. "אתם יודעים על שם מי הוא?" שאלתי. "ברור. על שם אלכסנדר ינאי," הם ענו. "לא," אמרתי, "הוא על שם איסקנדר, יצואן האבטיחים." "אבל אמרו לנו!" הם טענו בתוקף. אפילו התקשרנו בו במקום למי שאמר להם, והוא אמנם הכיר את גרסת איסקנדר, אבל שם אותה במישור אחד עם אלכסנדר ינאי. כך גם כתובות הגרסאות בויקיפדיה ובמקומות אחרים. שוחחנו קצת על העניין, וסיכמנו (שיעור הסטוריה או לא?) שהדבר הראשון שצריך לבדוק כדי להכריע בשאלה, הוא ממתי בדיוק קוראים לנחל "אלכסנדר" (שזה אחלה שם לנחל, תודו. הייתי שמח גם לנחלי הרולד, פרידריך, יחזקאל ופרנסואה). אז הלכתי ובדקתי. דבר ראשון – פניתי למפת הפלסטיין אקספלוריישן פאנד, המפה המפורטת הראשונה של הארץ, משנת 1880. צילום מצב של הארץ, חצי דקה לפני הציונות. שם כבר מכונה הנחל "נהר איסקנדרון". הלאה. פניתי לכתביו של ויקטור גרן, סייר צרפתי שערך בארץ כ...

ביום שלישי 23.1.18 ביקרתי בארכיון גבעת חיים איחוד ונפגשתי עם היידי עפרון ואשר ישראלי. הכניסה לארכיון מלווה בקירות שעליהם מופיעים פריטים המספרים את ההיסטוריה של הישוב (שלטי קבוצות ילדים, לוח שנה קיבוצי, משחקים שונים ותמונות של בני המקום). אשר ערך לי ביקור מרשים בקיבוץ (ברגל וברכב) והראה לי את גודלו ורבגוניותו של המקום. הוא הראה והסביר לי על חשיבותו של ארכיון התכנון והבנייה, השומר בתוכו מפות ושרטוטים של מבני הקיבוץ מתקופות שונות, בייחוד היום, עם התרחבותו של הקיבוץ וחזרת הבנים הביתה. היידי הכניסה אותי לכל מחלקות הארכיון הקיבוצי, סיפרה לי על התפתחותו והראתה לי כיצד הוא בנוי, והכל בלחיצת כפתור. שוטטנו ועברנו על הבלוג, על עלוני הקיבוץ היוצאים באופן סדיר, ראינו את מילון המונחים הקיבוצי האישי של גבעת חיים, קראתי חלק מהסיפורים המקומיים, עברתי על אלבומי התמונות המרהיבים, צילומי סרטים, שלטי חוצות, מתכונים ייחודיים של נשות הקיבוץ ואפילו ראיתי שיש מקום כבוד בארכיון לצילומי מצבות של כל הנפטרים. להיידי היה חשוב שהכל יהיה נגיש, שמיש וכל אדם שרוצה לקבל מידע על הקיבוץ י...

מוצאי שבת, שעות אחרונות בסוף של שבוע. זמן של כביסה. ההורים ממיינים, מפרידים, מכינים בערימות וקושרים בסדין. ובדרך אל בית הילדים עוצרים במכבסה וזורקים לתאים. ג׳ינס, צבעוני, לבן, מגבות, מצעים, כותנה, סינטטי... לכל בגד התא שלו. ולאחר מספר ימים קורה הקסם והבגדים הנקיים מונחים מחכים, בתא במחסן. משהו להתגעגע... משהו שכבר לא יחזור. ועכשיו כשהכל כל כך השתנה, חוזרת עם מאיה שלי למכבסה ומספרת לה על המקום המיוחד הזה שבקרוב יעלם. מספרת, כי חשוב לי שגם היא תזכור. מכבסה לפני שיפוץ, צילם אלדד ורדי 2017 - פנורמה כללית 2008 - לילך יגודה, שינוי, סוג של קיבוץ, עבודת גמר זאב גוטקינד, כביסה במכבסה איור בתוכנו 1958  מזל שהסיפור של סימה נשאר איתנו: המכבסה / סימה שרי גם  הפעם, סיפור של פעם. מה, שישים כן, ושישים ואחת לא? גם בימים של זכרונות מטלטלים, נותר הרצון לספר לכל מי שלא היה כאן, איך היו הדברים מעולם. הסיפור להלן הוא מעשה שהיה.  זה היה מזמן. נכדתי – כיום עלמה לכל דבר ועניין - הייתה אז בת שבע או שמונה...

חלק מעבודת המתנדבות בארכיון זה להקליד הספדים. והנה הספד שהקלידה מרים ארזי שמצא חן בעיני. הוא היה כל כך  ויז'ואלי. וגם תהיתי - למה שבתה שביתת רעב מיכל נטע - הנכדה של סוניה נטע? סוניה ומישה נטע סוניה נטע - סבתא, כותבת הנכדה מיכל (נטע) 1998 ביום ראשון בבוקר הייתה התרגשות קטנה בשמים, סבא עמד בשערי הגן וחיכה... הוא ידע שהיא תבוא וכבר המון זמן הוא מצפה, מתגעגע, דואג. אבל נעזר בסבלנות: שהרי אין להאיץ בחיים על אף הייסורים. אבל הנה היא מגיעה. והוא מחה דמעה מהעיניים הכחולות שלו, ובזרועות חסונות חיבק את הכתפיים שלה הרועדות. היא חייכה אליו חיוך עייף ומאושר... והעיניים שלה נצצו בשמחה אילמת כי הגרון עוד ניחר והנשימה כבדה. הוא הסביר לה שעוד מעט יעברו הכאבים, ויחלימו הפצעים ושלווה גדולה תבוא... וכל הזמן ליטף אותה בעיני שמיים אוהבות ובידיים חמות החליק את שערה הלבן והרך. אחר כך כשחזר אליה קולה הם ישבו חבוקים, והיא סיפרה לו על הארץ שכל כך התכערה! על הגידולים הממאירים שצמחו בה. ועל המשפחה שיפתה ועל המצטרפים החדשים: יובל ויאקי, ועל הפרחים שנבטו ומקשטים ...

שבוע שעבר היה שבוע קשה. המסמך אקסל שעבדנו עליו במשך שלושה שבועות (קטלוג כרזות שמיועדות לסריקה בספריה לאומית) השתבש וכל הנתונים נמחקו. מהגיבוי הצלחנו להוציא רק מעט מהנתונים. אז המצב רוח היה קצת ירוד. אבל מכל דבר כזה לומדים, זה נכון... אבל השבוע אנחנו במצב רוח יותר טוב. אמנם אנחנו צריכים לעשות שוב את כל העבודה אבל קבלנו פרס מיד טבנקין על משלוח של תמונות קיץ לעמוד הפייסבוק שלהם - סיפורו של קיבוץ . קבלנו שתי כרזות מקסימות של אראלה המאיירת מקיבוץ הל"ה  (מוטי זעירא - פועם ונפעם). את הפרס קבלנו ביום סדנה מעניין שהיה על תצלומים בארכיון - קטלוג, שימור, תיאור, סריקה, איחסון ועוד... אתם לא מאמינים כמה סוגיות יש בנושא התצלומים. החשיבות של תיאור וזיהוי הצילום הן משימות חשובות מאין כמוהן, בייחוד שעם השנים מתמעטים האנשים שזוכרים. זה קצת מירוץ נגד השעון. לגבי תיאור התמונות יש שתי אסכולות - האחת לתאר את מה שרואים בתמונה באופן אובייקטיבי (יש דבר כזה בכלל?) ויבש. בהרצאה של בחורה מתעדת מיד ושם, היא מסבירה שאולי התיאורים שלהם לתמונות נשמעים לפעמים קרים ומנוכרים, אבל ככשיש כל כך הרבה רגשות...

מה קורה איתנו?! למה אנחנו לא כותבות? האמת, יש המון על מה לכתוב, ויש המון עבודה. כן, כן בארכיון יש טונה של עבודה :-) אז נעשה את זה בתור מבזק... וכשיהיה יותר זמן מבטיחים לעדכן ברגוע. 1. פרויקט סריקת הכרזות שלנו תופס תאוצה. לפני שמעבירים את החומר לספריה הלאומית לסריקת החומרים צריך לתעד/לקטלג אותם. ותאמינו לי זו חתיכת עבודה. עם זאת, אני וחנוש נפעמות כל פעם מרמת השימור ומהחומרים המפתיעים שנשמרו. לדוגמא: 2. כל הזמן אנחנו מקבלים חומרים מאנשים. וזה חשוב מאד! איך נספר את סיפורו של המקום ללא הסיפורים והחומרים הנלווים? לאחרונה קבלנו: 1. מלאה רטר, צרורות של מפתחות שכתוב עליהם את המקומות שהם פתחו אליהם את הדלת כמו: מוסך והגשה עצמית. 2. מכונת סריגה מאשר ובתיה ישראלי. 3. חומרים מחגי דור ויפתח שביט מהוידאו. 4. תמונות ואלבומים מהסביום. מלכה מושקוביץ 5. תמונה של עובדות המכבסה (כמובן שגם הלכנו לצלם שם לפני הסגירה לשיפוץ). מימין למעלה: אסתר פלבר, אלינור אפל, יונה ורדי, חיה דרייפוס, אדית רט, רבקה שמש, מתנדבת. מימין למטה: רבקה מלי, חינה אנגל, חוה שפע, רודה שחר, שרה - אמא ...

החודש לפני 77 שנים ב-25 בנובמבר 1940 טבעה האוניה פטריה (פאטריה). מספר הלל ליפמן , ממקימי הקיבוץ. באוגוסט 1940 עתיד היה להגיע, סוף סוף, הרגע הגדול של תחילת מסענו לארץ ישראל. עד אז, במשך כשנה, עשינו את הכשרתנו בכפר קטן וציורי שבסביבות ברלין. ארץ ישראל הייתה רחוקה ונכספת. בגרמניה הילכו שמועות מחרידות על התנכלויות ליהודים וריכוזם במחנות עבודה. הגם שאיש לא דיבר או העלה על דעתו כי בעוד שנה-שנתיים יוחל בהמתה שיטתית של יהודים. חשנו כי הקרקע בוערת מתחת רגלינו, וכי מוטב למהר ולצאת את הארץ הזאת. בקיץ 1940 הגיעה כאמור הבשורה הטובה: ותיקי ההכשרה – כ-25 איש, עומדים להיות בין 2500 העולים הבלתי לגליים שייצאו בטרנספורט הקרוב לארץ ישראל. מימי, אימי, אחותי ושני בניה הקטנים, אני וכן אסתר וצבי פלבר ורולף דרייפוס הינו בין המאושרים. עם בוקר יצאנו ברכבת לוינה. מבעוד מועד צוידנו באשרות מקסיקניות ונתונים היינו להשגחתם של אנשי ס.ס. אשר, אין להוציא מכלל אפשרות כי ידעו מהי ארץ היעד שלנו. גרמניה של 1940 עדיין מוכנה הייתה, כנראה, להיפטר מיהודייה באופן נדיב יותר מאשר בדרך המוות. לימים יתברר כי היינו הטרנספורט ה...