ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

זמן לא קצר, רב מדי, היה בית וינה סגור ומראהו מוזנח ועצוב. טוב שלאחרונה חזר אלינו, או נכון יותר, אנחנו חזרנו אליו. כי לא רק גן סגור לא נעים לראות. יש מי שלא שואלים כלל. נראה שבעיניהם אין דבר טבעי יותר מאשר שם בירת אוסטריה בלב יישוב בעמק חפר. לאלה ששואלים, יש מה לספר. בין הוותיקים-הוותיקים של קיבוץ גבעת חיים הייתה קבוצת חברים, בוגרי תנועות חלוציות ציוניות-סוציאליסטיות באוסטריה, בעיקר בווינה, שעלו ארצה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה. "הווינאים", בפינו. אחד מהם, יצחק פניגר - ועימו אחרים - הגו את הרעיון להקים בית תרבות ביישובנו, לזכר יהודי וינה שנספו בשואה. הוא נסע לשם, ושכנע את ראשי הקהילה היהודית, והם אכן מצאו כי הרעיון שבלב קיבוץ בישראל, בניין שיהיה מקום חי ותוסס, המיועד לתרבות השכלה ובידור, לזכר קהילתם, עדיף על הקמת אנדרטה כלשהי אחרת. והם תרמו את הכסף להקמתו. יש שלט על חזיתו המציין זאת, שלט קטן מדי, לדעתי. המקום שבו עומד הבית היה אז שונה לגמרי. גבעת חול, אין שביל אין דשא. צריף המזכירות הסמוך הוא העלוב שבצריפים (והיו לא מעט כאלה) אגב, היו חברים שהתקוממ...

מקור: MYNET קיבוץ כל כך טוב ואביבי היה לנו שם, באותו יום, על הגבעה ליד הקיבוץ, ואושר אינסופי בלב. עד שנראתה ממרחק, מתנהלת וקרבה, תהלוכה של חברים וחברות. האביב של ארנון לפיד ארנון לפיד אביב חיי היה קצר מכל האביבים, קצרצר ממש היה, כאורך ה"חופש בצהריים" - כך נקרא בילדותנו אותו יום יחיד בשבוע, שבו היינו פטורים ממנוחת צהריים ("הראש לקיר!" פקדה המטפלת. זוכרים?) ומשוחררים להרפתקאות, ללא חסותו המעיקה של מבוגר - באחד מימי ראשית הקיץ של כיתה ג', אולי ד'. בין חלופות הבילוי הצנועות שהנעימו את ילדותנו, שבנו ובחרנו גם באותם צהריים, באהובה מכולן: טיול, בעצם מסע ממש, אל חולות זלפי, שהשתרעו ממזרח לקיבוץ. זלפי, כך סיפרו הוותיקים, היה בשכבר הימים, וכמו שהיה בסמוך לכל קיבוץ עברי, כפר ערבי לא-גדול. מכל שטחי הכפר, שעל כולם ניטעו פרדסים עבריים, נותרה חשופה, עוטה סוד וריחות עשן וגללי עזים, רק גבעה אחת קטנה, ועליה שני בתי אבן-כורכר חרבים, משוכת צבר, ובור מים בסלע, חוסה בצלו של עץ דומים רחב-נוף. לשם שעטו באותו יום רגלינו הזעירות, בידינו הדקיקות מקלות וקופסות פח בקצותיהן,...

הכותרת הזו בהחלט ארוכה מדי. לפעמים אתה רוצה להגיד יותר מדי דברים בכותרת. מרוב עצים לא רואים את היער... שמיכת טלאים סרוגה של מרים צנגן  והפעם היער הזה ססגוני להפליא, והוא נתרם לארכיון על ידי משפחת צנגן. מדובר בשמיכת טלאים מצמר. ריבועים-ריבועים צבעוניים עם דוגמאות גאומטריות מזכיר קצת שטיחים של אריחי קרמיקה צבעוניים.  היתה תקופה שנשים רבות סרגו שמיכות בסגנון הזה, שנועדו לפעמים להתכסות בימים קרירים או ליד הטלוויזיה (קצת דוקרניות לפעמים). לי יש שתי שמיכות כאלה שסרגה סבתי ליובה שיפמן. פשוט לא יכולתי לזרוק אותן. הן כל כך מזוהות עם סבתא ועם התקופה. אז הנחתי אותן בארון עמוק. ועברתי איתן דירות בתל אביב. הן נכנסו לקופסאות קרטון והוצאו מקופסאות קרטון, עד שעברתי לכאן, לקיבוץ והן חזרו למקום שבו הן נוצרו. והנה פה הן זכו לעדנה. יום אחד פשוט ידעתי שאני רוצה את אחת מהשמיכות על הספה בסלון. והנחתי והיא פשוט התאימה בול. צבעונית וחמימה ומזכירה לי את סבתא. וזה מעביר אותי לשאלה הבאה:  מתי ישן הופך לרטרו? לפני כמה זמן הגיעה אלי אורחת מתל אביב. היא הסתכלה על השמיכה...