ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

בשנת 1993 צולמו התמונות היפהפיות הללו על ידי ליונל מייקלס. אבל מי יצלם השנה את אירועי חג פורים? בעצם כולם מצלמים אבל התמונות אינן זורמות לארכיון. הן יושבות אצל האנשים בטלפון, מקסימום על המחשב. ועוד עשרים שנה כשיבואו לארכיון (סליחה, יכנסו לאתר של הארכיון מהבית...) לא יהיו התמונות של פורים 2013. של מי התפקיד של תיעוד האירועים שקורים עכשיו בקיבוץ? של הארכיון? כרגיל אין תשובה ברורה. בנתיים אנחנו נעזרים באנשים שמצלמים באירועים עצמם. אולי זה הזמן לקנות מצלמה ולצאת לשטח. אולי לשלוח סיירי ארכיון צעירים. בכל מקרה זה הזמן לבקש מכולם - שלחו לנו תמונות עכשוויות שאתם מצלמים, גם בטלפון הנייד!  פורים 1993, נורית לוי, ג'ניה גרונדלנד פורים 1993, הצגה פורים 1993, תמיר פרץ פורים 1993, אורית, אלה אביטל פורים 1993, מיכל הורוויץ פורים 1993, מיה הרמן פורים 1993, עמר שביט פורים 1993, ליאור באור, אביטל, מיה הרמן פורים 1993, שלומית פרנקל פורים 1993, יעל גריסרו פורים 1993, אריאלה לבבי, לילך יגודה

היום ולנטיין דיי! זה לא חג יהודי ואל תכעסו ישר. אני אנסה גם להתייחס לחג האהבה היהודי כשיגיע במהרה... אבל בנתיים - אהבה! לפעמים אפילו צריך תירוץ נוצרי בשביל להתייחס לזה. בפייסבוק היה סטטוס מצחיק שמצא חן בעיני - גבר שישכח את יום האהבה, אישתו תזכיר לו את יום השואה. בדיוק בגלל זה אני אוהבת את הפייסבוק. חיוך ושמחה. ואהבה... אני לא במוד לדבר לעומק על האהבה כמו שדברתי בפוסט קודם על המוות. סליחה. אבל הנה משהו שקשור לנושא ולארכיון. סרקנו תמונות בארכיון שצילם עמרם נבו, ולפתע נפגשנו בתמונה של חתונה מהתקופה הראשונה של הקמת הקיבוץ, ואיננו יודעים מי הזוג שהתחתן ומה הסיפור! כנראה משנות החמישים של המאה שעברה. נשמח לעזרה בזיהוי המשתתפים! ולסיום חינני ומרגש מכתב אהבה שאינו קשור לקיבוץ ולארכיון אבל פשוט קשור לאהבה: אבשלום פיינברג מאוהב ברבקה אהרונסון מאת אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון זכרון יעקב, 1 במרץ 1911 אלף נשיקות לך, אהובתי כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהבותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך, אהובתי. כך מתחיל אני את ...

מישהו אמר לי שהכתב קצת קטן באתר (בלוג) הארכיון שלנו. אז הנה בקטנה טיפ פשוט שיעזור לכם באופן כללי לקרוא ביתר קלות באינטנרט ויגדיל לכם את הנראה במסך: לחצו יחד על המקש Ctrl:  והמקש שעליו יש את הסימן:   + ומתחתיו  = כל לחיצה משותפת על שני המקשים הללו תגדיל את מה שאתם רואים במסך. כשאתם רוצים לחזור אחורה ולהקטין, אתם לוחצים שוב על מקש ה Ctrl והמקש של ה: - (ליד המקש שלחצתם עליו קודם). בהצלחה!

לפעמים אני מרגישה שהבלוג (האתרונצ'יק שלנו) דורש הרבה תשומת לב ולא בטוח שהוא עושה את עבודתו. ומה בעצם עבודתו? להגיע לאנשים, ללמד אנשים על מה קורה בארכיון להציג את ההתלבטויות שלנו, ולייצר איזה זיק חשוב בין האנשים לארכיון ולעבר שלהם ולייצר איזה סוג של זהות קהילתית. מילים גדולות? ניחא. אני מתנחמת בכך שאנשים ניגשים אלי בשביל או קופצים לארכיון ואומרים לי: "ראינו את הבלוג ונורא נהננו." אז דיינו לא? לפני מספר ימים נחתה אצלנו במייל ההודעה הבאה ואנחנו שמחים להודיע שגם להונגריה הגענו... חנוש / ארכיון יקר אני מצרף כאן חמישה צילומים מהעבר של המחזור שלנו (אני חושב שזה מחזור י"א) – תוספת צנועה לארכיון גח"א המרתק! בנוסף, צילום של נבחרת הכדורמים האגדית! מבחינתי התמונות מקפלות בתוכן המון אושר, ואולי קצת תמימות של ילדים ונערים שעדיין חלקי החיים הקשים והאכזריים עדיין לפניהם – והם טרם יודעים... אני בארץ אחרת כעת – אבל זכרונותי ודמעותי יחד עם כולם – וזה כנראה יישאר כך לתמיד. אריה פריד מהונגריה אנא לחצו על התמונות כדי לראות אותן בגדול מימין לשמאל...

טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...

מה כבר יכול להיות ממכר בארכיון אהה? אז זהו, שנראה לי שגם כאלה שאין להם את ההתרגשות הזו כשהם מוצאים משהו ישן ונוסטלגי מהעבר של הקיבוץ, יכולים לקרוא וליהנות מהכרכים של "בתוכנו" - עלון הקיבוץ, מהשנים הראשונות ואולי אפילו להתמכר... חלק מנושא מיחשוב הארכיון הוא התייחסות בכובד ראש לתיעדוף סריקות. למה הכוונה? אם היינו יכולים אולי היינו מוציאים את כל החומר בארכיון - תמונות, מסמכים, שקופיות לסריקה אצל חברה חיצונית ונגמר העניין. אז זהו. שלא נגמר העניין. קודם כל צריך להתייחס כמובן לנושא הכספי - זה יכול לעלות די הרבה כסף לסרוק כל פריט ופריט, מה שמכונה  "בשפה הארכיונאית" - רשומה. ואחר כך לרשום כל רשומה, להכניס מערכת, וכמובן גם לאחסן את כל החומר הזה במקום כלשהוא עולה כסף. והאם בכלל צריך לסרוק הכל? יש היגידו "בוודאי, כל פרט חשוב" ויש שיאמרו "צריך לעשות מיון, ולעשות תיעדוף - מלשון העדפה. ולהחליט רק על מה חשוב." אבל מי מחליט מה חשוב? אולי דווקא מה שחשוב היום לא יהיה חשוב מחר? וכמו במקרים רבים אין תשובות מוחלטות. אבל מה בטוח? התחלנו עם העלונ...

אז מה הקשר בין חלון לארכיון? קודם כל זה חרוז. זה עובד נהדר. בכלל ארכיון מתנגן היטב עם בלון, ארון, דיכאון, שיממון, המון, ואני בטוחה שאפשר למצוא עוד כמה חרוזים עם נימה יותר אופטימית. ומה לעניננו? הבלוג הוא בעצם סוג של חלון וירטואלי (מילת שוס עדכנית לתקופתנו) לארכיון. אבל אני גם מצאתי לי חלון ממש אמיתי! החלון בחדר האוכל. פעם החלון הזה קיבל כבוד גדול. כולם ראו אותו בכניסה לחדר האוכל. כולם עברו לידו והציצו בעת שהלכו לארוחת הבוקר, צהריים או ערב. באירועים, בחגים, בעונות חדשות הוא היה הופך לבמה לענפים, לוועדת תרבות - ממש תאווה לעיניים. והזמנים השתנו... היום כבר לא כולם מגיעים לחדר האוכל ועכשיו החלון לפעמים עומד לו מעט מיותם. קצת מבויש... ירד המסכן קצת מגדולתו. אז החלטתי לכבוש אותו (ולא נכנס לנושא הפוליטי בעניין). כן, לכבוש אותו לכמה שבועות לטובת הארכיון והנוסטלגיה. החלטתי עם קונספט: חלון בניחוח של חורף. ואני עם הידיים השמאליות שלי חשבתי לעצב חלון. הרי יש מעצבי חלונות ואני מה אני יודעת? נגשתי במרץ לעבודה. אספתי חפצי חורף ישנים מ"מול הלול" כדוגמת תנור גז, ג...

כולם מדברים על זה שכל פעולה שלנו באינטרנט נרשמת היכן שהוא. אפשר לעקוב אחרי האתרים שבהם אנחנו גולשים, מה אנחנו מעדיפים לקרוא ומה אנחנו רוכשים ברשת. כך גם בעצם מתאימים לנו את הפרסומות. אם תסתכלו על המודעות הממומנות בפייסבוק תבחינו שיש התאמה, לפחות חלקית, בין תוכן הפרסומות והדברים שמעניינים אתכם אישית או דברים שאתם מתעסקים בהם. וזה רק קצהו של הקרחון. רבותי,  1984 זה כאן ועכשיו. גם בבלוג הזה אני חייבת לספר לכם שאפשר לצפות בסטטיסטיקה  - אל בהלה, לא לגבי אנשים ספציפים אלא מה שמעניין אנשים באתר (בלוג) ומה הם קוראים או במה הם צופים באתר. אז ככה - גיליתי שאנשים נכנסים לקרוא את הכתבות (פוסטים) אבל בעיקר מתעניינים בתמונות. הכי הרבה מתעניינים בגלריית התרבות, אחר כך בתמונות חצר הקיבוץ, בצילומי מחזורים, ובסוף הרשימה נמצא אתר ההנצחה.  זה לא מפתיע שאנשים אוהבים תמונות ותמיד מחפשים את בני משפחתם וחבריהם. הפרויקט הגדול והמקסים שנערך השנה בקיבוץ - "בעין אוהבת" שבו הצטלמו משפחות מהקיבוץ הוא בדיוק חלק מהתשוקה הזו של אנשים. העובדה שהתרבות נמצאת בראש הצפייה היא מעניינת ומת...

אני לתומי חשבתי שאם הארכיון סגור ואין בו חלונות אז גם לא יצטבר בו הרבה אבק. מסתבר שזה ממש לא נכון, ואבק רב מצטבר על המיכלים ועל הארונות. כמו שאני רואה את זה ברגע שפותחים את דלת הארכיון גדודי קרדית האבק רק מחכים לרגע המתאים ופולשים לארכיון בהמוניהם. אנחנו לא רואים את זה כי הן פשוט כל כך זעירות... מפלצות איומות? אל בהלה, אלה בסה"כ קרדיות אבק מיקרוסקופיות אז מה בעצם אכפת לנו כל כך מהאבק חוץ מהתאווה הבלתי נשלטת לפעמים לניקיון? מסתבר שהאבק פוגע בחומרים שבארכיון. כך לפחות הסביר לי המדביר המקצועי שהדביר לנו בקיבוץ את הארכיון. בכלל הוא פרש לפני עולם שלם של נשיונל ג'יאוגרפיק בארכיון - שממיות, תיקנים, עכבישים ושאר מיני "וילדה חייס' שמגיעים לבקר אותנו וממש לא מתעניינים בעבר אלא ממש בהווה. השממיות שהן בכלל בעל חיים מוגן לא עושות כלום לחומרים בארכיון וכך גם העכבישים. מצד שני יש חרקים שחושקים מאד בכל האוצרות שיש לנו בארכיון במיוחד אם הם עשויים נייר. לפני כמה ימים הגיע אלינו חומר לארכיון שפשוט היה מלא חורים קטנטנים והיה ברור שהוא שימש כארוחת צהריים עסיסית לאיזה ח...

לפני כמה חודשים,   בתחילת העבודה בארכיון בגבעת חיים איחוד, הצטרפתי לכנס של ארכיונאי עמק חפר. חוץ מזה שהורדנו (אני ורענן רז) את מפלס הגיל בשנים רבות היה מפגש מרתק. לכל האנשים היה במשותף הרצון העז לשמר את החומר של הישוב שלהם. והנה חלפו להם עוד מספר חודשים והספקתי להיות כבר בכמה כנסים, לבקר בכמה ארכיונים, להשתתף בהשתלמות ארכיונאים של תנועת המושבים (כן, כן המושבים) והנה אני רואה שיש יותר ויותר פנים צעירות בקרב הארכיונאים. אז איך אפשר להסביר את התופעה? האם פתאום ארכיונאי נהיה מקצוע נחשק? נו טוב... לא נגזים.  אבל אני חושבת שאנשים הבינו שהארכיון הוא צומת דרכים נהדרת שבה אפשר ללמוד על העבר ולשמר אותו ומצד שני הוא דרך נפלאה לחבר בין אנשי הקהילות החדשות לבין המקום עצמו. הקהילות החדשות של הכפר משלבות בין אנשי המקום השורשיים שגדלו במקום לבין אנשים חדשים שלפעמים בכלל לא היו קשורים למקום או בנים שחזרו עם משפחותיהם למקום שבו גדלו. אז איך עושים את זה? יש הרבה דרכים ואחת הדרכים היא כמובן בהקמת הבלוג הזה. כי האתר הזה הוא לאו דווקא מקום שבו רק מוצאים דברים ישנים ועתיקים אלא גם דבר...

התפקיד של ניהול המידע בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מהותו ואיושו היה אמור להתפרסם בעלון הקיבוץ אבל זה האחרון מעט מתמהמה... בקיבוץ ערוצי מידע שונים שבכל אחד מהם מתפרסם מידע בצורה אחרת, לעתים לקהלי יעד שונים. המטרה היא לערוך מיפוי של ערוצי המידע, להבין את הצרכים המקומיים ולדעת לנתב אותם בצורה הנכונה והיעילה ביותר כך שהציבור יוכל לקבל את מירב המידע בשפה ברורה ותמציתית. זו המטרה, אבל הדרך להשיג אותה היא לא פשוטה ויש צורך בבדיקות רבות של הקיים ושל הרצוי בהתייחסות לגורמים שונים במערכת המקומית ובטכנולוגיה העכשווית.   בקיבוץ גבעת חיים איחוד השכילו להבין שתחת מטריית המידע יש לאגד גם את הארכיון מתוך ראייה רבת שנים של הקיבוץ את חשיבות שימור השורשים של המקום והמורשת התרבותית. מעבר לכך ההבנה שבעצם כל חומר שנוצר בהווה, אם זה במזכירות, באירועים, בחגים וכו' הוא נכס לעתיד, וגם לנו בעוד כמה שנים ובוודאי גם לדורות הבאים. כרגע רוב המשאבים מתמקדים בדיגיטציה של הארכיון (נסו להגיד דיגיטציה כמה פעמים מהר), הווה אומר העברה של מסמכים פיזיים כגון תמונות ומסמכים לפורמטים דיגיטליים בכדי לשמור אותם...