ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

כאן הבטחתי לכם במקור את סיפורי פינדה שפע... העלייה על הקרקע לא זכור לי כבר מה היה המניע הישיר להחלטה להציע את עצמנו, כלומר שושנק'ה ואנוכי, להכין את טקס עלייתנו לקרקע. ברור הוא רק ששנינו היינו להוטים תמיד שיום זה ייהפך לחג לא רק לחברינו, אותם 4% עוזבי המקום, אלא גם לאותם חברים מכפר סאלד, שבנוסף לעזיבתם את משקם שהיו ממקימיו, הם נאלצו להחליף את נופו הנפלא של הגליל במישור "משעמם" של עמק חפר. ויתכן מאד שמתחילה לא ידענו, ואולי גם לא חשבנו, שאותו יום ייהפך למאורע ארצי, שאליו הוזמנו כל מנהיגי המדינה, שזה עתה קמה. ומי יודע, והיה ונודע לנו מראש, וודאי היינו חושבים שהמשימה גדולה לראשנו. כך או כך, הפור נפל , ולא היתה הברירה לנסיגה. האיצטדיון אחרי מלחמת השחרור, כאשר הוסרו הגדרות שעקפו את המשק עד אז, התחלנו לסייר באותם השטחים שהיכרנו אותם רק ב"פשיטות" ליליות (וגם בלילות בלי ירח), כך שהנוף שהיבטנו אליו מהמגדל נחשב כ"ארץ אויב", והמתרחש בו היה שייך לעולם המסתורין. המקום בו הוקם היום המג"ח היה מקומו של הכפר מנשייה, שתושביו ברחו מעבר לגבול (הירוק) ליישובים...

כבר מזמן מתבשלת לה ארוחת בוקר לכבוד המתנדבים האלופים של הארכיון שלנו. בסוף זה יצא לפועל. נפגשנו בבוקר סתווי בחדורכל לארוחת בוקר וקפה מפנקים. ואם תשאלו אם צילמנו באותו בוקר, נלך לפינה ונעמוד בבושה. לא תיעדנו... אז מי בא? לפי סדר ישיבה בשולחן – יוני פרינץ, יערה בן אור עם לני שלה; מרים ארזי; נירה ברנסום (שיפמן, הידועה כאמא שלי); חנוש מורג; נורית וולף; ימימה גשן; רותי חי ואנוכי. את כל המפגש העברנו בדיבור על העבודה החשובה של כל אחד ואחת מהמתנדבים, וגם זיכרונות ונוסטלגיה על הדרך. כי איך אפשר בלי? לייצר צוות מתנדבים לאורך זמן זה לא דבר פשוט. צריך להתאים בין היכולות והרצונות של כל מתנדב לצרכים של הארכיון. אני אף פעם לא אקח מתנדב שיעשה משהו רק בשביל ההתנדבות. חייב להיות לזה ערך לארכיון כדי שגם הארכיון וגם המתנדב ייצאו נשכרים. להתנדב זה לא זבנג וגמרנו, וצריך להיות סבלניים ולהתמיד בעבודה, והכי חשוב – גם לאהוב אותה, ולראות חשיבות בענין התיעוד. יוני פרינץ סיפר על העבודה שלו – הוא עובר על כל סרטי פילם, יומטיקס ו8 מ"מ, שהומרו לפני כשנתיים לקבצים דיגיטליים איכותיים, וכותב מה שהוא יודע...

טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...

מחסן הבגדים הקיבוצי והמכבסה שלידו (בקיבוצי השוה"צ הוא נקרא הקומונה) היה מוסד, לא סתם - ממלכה. אם מתבוננים במבנה המחסן (היום כלבולית) מזהים מיד שהתכנון מושקע, גם הפרטים של המבנה מיוחדים, כלומר למבנה הזה נתנו את הדעת. יש בו בהחלט סממנים מיוחדים שראויים להערכה ולשימור. כמובן (בהזדמנות זו כדאי להזכיר שהשינויים החיצוניים שנעשו בו בשנים האחרונות ראויים להימחק, וצריך להחזיר עטרה ליושנה – למשל, החזרת החלונות בקומה השנייה, והחזרת הכניסה המיוחדת שהוסרה בשיפוץ, אבל לא כאן המקום לדון בכך...). המחסנאיות ראו בתפקידן שליחות, והיו מהן שקמו לשגרת יומן כבר באשמורת ראשונה של בוקר, כי צריך להספיק לגהץ, לקפל, ועוד לפני כן לכבס. לא פעם קרה לי שבחצות הלילה עם סיום ישיבה שהתארכה עברתי ליד המחסן ושם כבר דלקה מנורה, עדה כבר הייתה ליד המעגלה. רות פולק, שבמשך שנים הייתה הכובסת האולטימטיבית קמה במשך שנים כל בוקר בשלוש, איך להבין את זה אם לא כתחושה של אותן נשים שעשו את עבודתן כסוג של שליחות. רות פולק כבר דיברנו על כך שבקיבוץ של פעם היו כל מיני תפקידים שנעלמו עם השינויים בחצר הקיבוץ. א...