ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

כאן הבטחתי לכם במקור את סיפורי פינדה שפע... העלייה על הקרקע לא זכור לי כבר מה היה המניע הישיר להחלטה להציע את עצמנו, כלומר שושנק'ה ואנוכי, להכין את טקס עלייתנו לקרקע. ברור הוא רק ששנינו היינו להוטים תמיד שיום זה ייהפך לחג לא רק לחברינו, אותם 4% עוזבי המקום, אלא גם לאותם חברים מכפר סאלד, שבנוסף לעזיבתם את משקם שהיו ממקימיו, הם נאלצו להחליף את נופו הנפלא של הגליל במישור "משעמם" של עמק חפר. ויתכן מאד שמתחילה לא ידענו, ואולי גם לא חשבנו, שאותו יום ייהפך למאורע ארצי, שאליו הוזמנו כל מנהיגי המדינה, שזה עתה קמה. ומי יודע, והיה ונודע לנו מראש, וודאי היינו חושבים שהמשימה גדולה לראשנו. כך או כך, הפור נפל , ולא היתה הברירה לנסיגה. האיצטדיון אחרי מלחמת השחרור, כאשר הוסרו הגדרות שעקפו את המשק עד אז, התחלנו לסייר באותם השטחים שהיכרנו אותם רק ב"פשיטות" ליליות (וגם בלילות בלי ירח), כך שהנוף שהיבטנו אליו מהמגדל נחשב כ"ארץ אויב", והמתרחש בו היה שייך לעולם המסתורין. המקום בו הוקם היום המג"ח היה מקומו של הכפר מנשייה, שתושביו ברחו מעבר לגבול (הירוק) ליישובים...

מתוך:  מוסף הרפת והחלב, בעריכת עמי רוזנסקי   15.5.2006 בפעם הראשונה שולטר נגע בפרה היה זה בשנת 1936 בקיבוץ יגור, אם כי ארצה הוא עלה כבר ב-1934 מהעיר קטוביץ' שהייתה באותם ימים תחת שליטה גרמנית. לחובבי ההיסטוריה שבינינו נזכיר כי עיר הולדתו נרשמה בתולדותינו בזכות ועידת קטוביץ' (תנועת חובבי ציון - 1884). בארץ, הצטרף וולטר לקיבוץ שער הנגב, שחנה אז במושבה גדרה. וולטר היה חבר מס' 51 . גובהו היא בעוכריו, כי רגליו בצבצו תמיד מעבר ליריעת האוהל בו הוא גר. בגדרה, הוא עסק בעבודות שונות בחצרות ובשדות האיכרים עד שנשלח לקיבוץ יגור במסגרת "החלפו'ת" עם חבר יגור, שיובא לגדרה כדי ללמד עברית את חברי שער הנגב. גם ביגור דיברו חברים רבים גרמנית אבל וולטר החליט, כי הגיע השעה לעבור לשפת האם, אם כי הוא העיד תמיד על עצמו, כמי שלא בדיוק הצליח להפנים את השפה החדשה/ישנה ועד יומו האחרון הוא כתב בשגיאות כתיב. ביגור הוא עבד בתחילה ב"שיפור מחנה" מה שמכונה בימינו "גינות נוי" הזיז סלעים והקשיב ליהודה שרת, שריכז את הענף, וגם למד במשך לילה שלם, כמעט מחוסר...

מאור הוא מתנדב בארכיון של גבעת חיים איחוד. דרך מאור אני לומדת איך לעבוד עם מתנדבים וזה מאד מעניין. קודם כל חשוב שלמתנדב יהיה מעניין ונחמד לעבוד. אם הוא משועמם רוב הזמן (אפשר קצת שעמום אבל במידה) אז מהר מאד הוא יברח מהארכיון... אכן לארכיון אין ממש סקס אפיל היום ואולי הבעיה נעוצה בכינוי שלו. מעניין אם היינו קוראים לו - מרכז המידע הקיבוצי אולי הייתה לו יותר משיכה... אבל הכי כייף (אני יודעת שאני סוטה מהנושא אבל לא נורא נזרום עם המחשבות...) זה לפגוש אנשים שדווקא המילה ארכיון מהלכת עליהם קסמים. כאשר הם שומעים שאני מהארכיון עיניהם נהיות זגוגיות ובעלות מבט רומנטי משהו. האוצרות בארכיון, הסודות, והסיפורים מושכים אותם. יש כאלה שמגיעים לארכיון והתמונות מושכות אותם וישר הם מחפשים את קרובי המשפחה שלהם או מה כתוב עליהם. מאור דרך אגב קורא לגנזך, היכן שאנו שומרים את כל החומרים, "חדר המתים" וזאת למה? כי החדר הזה די קר. חשוב לשמור בו על טמפרטורה ולחות קבועים כדי שהחומרים ישמרו בתנאים הטובים ביותר, ואין בו אפילו חלון אחד. חוץ מזה גם הראתי לו שיש מכלי הנצחה שכל אחד שנפטר בקיבוץ יש לו ת...

אִמַתִי על אמא שלי אספר כאן. הייתי שמחה לספר עליה ועל אבי גם בטרם עלייתם ארצה, אבל אנחנו, שייכים היינו לדור שלא רצה לדעת על הוריו בחוץ לארץ, והם לא רצו לספר לנו על חייהם בגולה. זהו פרק עצוב מאוד לגבי, אך כך זה היה אז. רצינו הורים צברים ולא הורים מהגולה אבל זה שיך כבר לפרק אחר בזיכרונות. כאן אני רוצה לספר על אמא - שרה וינט, שהייתה מדריכה לצמר בשנות ה-30 במאה שעברה. שרה וינט, אימה של דבורה עמלי טווה צמר אנו התגוררנו עדיין בשער-הנגב (המקום שבו שהו חברי כפר סאלד לפני שעברו לגליל), ואין לי מושג (ירוק) כיצד גילו את המומחיות של אמי בנושא הצמר - מגזיזת הצמר, דרך כביסה, צביעה, סירוק, טוויה, אריגה, סריגה, ואפילו יצירת מרבצים מעור הכבשה והצמר. את הקורסים היא העבירה בתל-אביב בבית החלוצות. זכורים לי היטב הביקורים אצלה - תלמידותיה נהנו להאכיל אותי בממתקים, ואני התענגתי על כך כי בזמנו זכינו למעט מאד ממתקים. דבורה (עמלי) ושרה וינט את המעיל והכובע הארוגים בתמונה עם אמי צילמו באוגוסט. אמנם אני מחייכת כאן בתמונה אבל זכור לי שממש בכיתי כשהלבישו אותי, כי היה נורא חם. שאר התמונות...

בשבת האחרונה נפתחה תערוכה בשם קובוץ בגלריה של הקיבוץ. זהו רגע מרגש לארכיון! כתבה של ארנון לפיד (יליד הקיבוץ) על התערוכה קובוץ / דיאלוג בצילום עמרם נבו  ואפרת אשל תערוכה זו מפגישה שני אמני צילום המצלמים את המקום שלהם. עמרם נבו ז"ל צילם בשנים הראשונות של הקיבוץ בין 1952 ל-1955, וצילומיו צרובים בזיכרון הקולקטיבי של רבים מבני הקיבוץ. 60 שנים עברו מאז, הקיבוץ שינה פניו. והיום, כשבקיבוץ נבנות שכונות חדשות לבנים, נוצר רגע היסטורי שניתן להפגיש בו את צילומי הקיבוץ של הימים ההם, והקיבוץ המתחדש היום, על הדומה והשונה ביניהם. אפרת אשל, אמנית צילום, חברת קיבוץ, קולטת בעדשת המצלמה את הרגע הנוכחי בצילומים עכשוויים, טרם כניסת המשפחות הצעירות לשכונה החדשה. הדיאלוג בין הצלמים מתבטא באופנים שונים: צבעוניות מדויקת ונקייה אל מול שחור לבן; תכנון קיבוצי הנשען על ערכי בנייה פשוטים אל מול בנייה חדשה; מרחבים פתוחים אל מול חללים מוגדרים וסגורים, ועוד... בשבילנו, האמונות על הארכיון ועל מאגר הזיכרון הקיבוצי, זהו רגע מכונן. הנקודה שבה הארכיון נושק לאמנות ומתחבר...