ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

זו כתבה חמוצה-מתוקה. למה? בגינת המשחקים החדשה ליד החשמלייה יש שלטים חדשים המספרים על ההיסטוריה של גני המשחקים בקיבוץ. תהליך הפקת השלטים היה מרתק, והתוצאה, בעיני, התקבלה טוב. אז זה הצד המתוק. ומה הצד החמוץ? שכבר חרטו על אחד השלטים בברבריות. אני מאמינה שאלה ילדים, וזה אולי נראה להם כשובבות מצחיקה אבל אותי, האמת, זה ממש מבאס... אולי גם אתכם, המתעניינים בהיסטוריה. ואחרי שחלקתי אתכם את עוגמת הנפש שלי אז הנה קצת על התהליך הרבה שנים מתכננים את גינת המשחקים החדשה ליד החשמלייה . אחרי שסופסוף הורידו במבצע מיוחד את עמוד החשמל הגדול, לקח עוד הרבה זמן עד שהגינה קרמה עור, גידים ומתקן משחקים מהודר וגדול בסיוע המועצה האזורית. ואיך נולדו השלטים? יום אחד הופיע רוברט קולייר בארכיון והציע שבפתיחה של גן המשחקים, יציגו תמונות של גן המשחקים הישן ליד הגנים, שצילמו חברים. גן שעשועים ליד הגנים - צילם יובל נקר חשבתי שזה רעיון מעניין ומשם זה התחיל להתגלגל... שלטי שימור ברחבי הקיבוץ לכבוד שנת ה-60, צילם יוסי רום הרעיון להצבת השלטים אינו חדש. בשנת ה60 לקיבוץ היה פרויקט מקסים של...

כך, בשקט בשקט, נעלמה מהחצר עוד פינה אהובה. בראשית הקיבוץ קראו לה מתפרה אחרי הרבה גלגולים היא הפכה לריצ'רצ'. וכאן, בפינת הנוסטלגיה שלנו, לא נוכל שלא להקדיש כמה מילים לענף שהיה למפעלון ואולי עוד ילבש צורה חדשה בתור יזמות קטנה. ימי ראשית הקיבוץ, כבר בטח הבנתם, אם אתם לא מאלו שזוכרים זאת, היו ימי צנע ומחסור. קיצצו בכל, יותר נכון להגיד שלא היה במה לקצץ, הכל היה במשורה, כך גם בלבוש. כבר נכתב על כך לא מעט, אישה הייתה זכאית לתפירה אחת כל עונה, וגם זה נעשה תחת משטר פיקוח חמור, תורים, בחירת בד וכו'... הילדים? זכו כל עונה להתחדש בבגד אחד, וכל היתר הועבר אליהם מהגדולים. וכולם קיבלו זאת כמובן מאליו, הרי גם במשפחות ילדים יורשים מהאחים, אז מה ההבדל בעצם?... אלא שכאן, זה נעשה קבל עם – במדידות, בנוכחות המחסנאית שמתוקף תפקידה גם ידעה להגיד לך מה הולם אותך ומה מתאים במיוחד ומה לא. אין צורך להרבות במילים, מתכונת לא רעה לטראומת הבגדים שיש בטח לחלק מאיתנו... כשגדלנו הרשינו לעצמנו להביא לתופרת בד שבחרנו בעצמנו, או להחליט בכלל אם אנחנו רוצים בגד קנוי או תפיר...

מיקי הדר מזכיר נשכחות ואומר: "יש פוטנציאל גדול לקבוצת הכדורמים של גבעת חיים איחוד. צריך להשקיע ולראות תוצאות. אפשר להסתכל לעבר הרחוק, להתענג, לעבוד קשה בהווה ולראות תוצאות כבר העתיד הקרוב." להלן קצת נוסטלגיה מהכדורמים המקומי - רחוקה אך רלוונטית מאוד מאוד, גם לימים אלה, הלוואי! הפועל גבעת חיים זכתה ב-22 אליפויות מדינה ו-18 גביעי מדינה וכן אינספור אליפויות בגילאים השונים. ענף הכדורמים בישראל צריך להתקדם. 70% מרמתו כיום – במישור הבינלאומי. זאת לא נבואת זעם – זה אפשרי, זה כבר היה במידה מסויימת, וזה חייב להיות. הפועל גבעת חיים בכדורמים, שזה כולל את כל שחקניה ובראשם מייסד הקבוצה ראובן שפע, הוכיחה שאין גבול ליכולת ולרצון. מכבי תל אביב של הכדורמים  מתוך כתבה שפורסמה בידיעות אחרונות – סוף שנות ה-80 הפועל גבעת-חיים איחוד הבטיחה לעצמה השבוע אליפות שמינית רצופה ותשע-עשרה בסך הכל – אבל בקיבוץ לא מתרגשים מזה. "גם התרומה של הקיבוץ לקבוצה זה לא מה שהיה פעם", מגיב המאמן-שחקן עופר פרידמן. אולי זה בגלל שמחצית משחקני הקבוצה לא נולדו בגבעת- חיים. כל זה לא מפריע לאימפריי...

כמעט כל יום חלקנו עוברים בכיכר שזכתה לשם "כיכר הטרקטור" על שום הטרקטור הצהוב שעומד במרכזה. אף אחד לא החליט שכך קוראים לכיכר, אבל מה יותר טבעי מלהגיד - בכיכר של הטרקטור תמשיך ישר... או שמאלה... אז מה הסיפור של הטרקטור המכובד הזה שזכה לכיכר? למזלנו ראובן פייבנרג כבר מזמן סיפר את הסיפור. אנחנו רק היינו שם לשלוף את החומר... הסכיתו לסיפור ופעם הבאה אל תגידו - בכיכר הטרקטור סע ישר, אלא בכיכר הD5 סע ישר... איך רכשנו את ה- D5? השנים היו שנות ה-70 – והטרקטור הישן ששימש אותנו לעבודות השדה כבר לא נשא בעול של עיבוד השדות. שמענו שבקיבוץ יגור עומד במוסך טרקטור למכירה. כשהגענו לשם שלחו אותנו לסטולר מכפר חסידים. הוא לא רצה למכור אותו, הוא קיווה שהבן שלו ימשיך את העסק של עבודות העפר. אבל אנחנו ידענו שלבן אין כל כוונה כזו... הבנו שאם לא נלחץ עליו הוא לעולם לא ימכור את הטרקטור, כי הוא כל-כך היה קשור אליו. מה עשינו? הכנו צ'ק מבעוד מועד, באנו לסטולר לפגישה נוספת, ואז, ממש בכוח, דחפנו לו את הצ'ק לידיים. פשוט לא השארנו לו ברירה, אלא למכור לנו את הD-5 שכל כך חשקנו בו. ...

בביתה של סימה שרי תלויה תמונה מצוירת בצבעי מים, יפהפייה, ובה מתנשא חדר האוכל הישן של הקיבוץ, מאחוריו נראים מבני המכבסה והמחסן. הציור נעשה על ידי נחמיה שטנצל, בן דוד של סימה שרי, באחד מביקוריו בקיבוץ. השנים - ראשית שנות השבעים, ניכר שהירק מועט ביותר, לכן גם אפשר לראות בעומק התמונה את המבנים שמאחורי צריף חדר האוכל. בכל אחד מביקוריי בביתה היפה של סימה אני משתהה רגע ליד התמונה, מסניפה קצת נוסטלגיה וקצת אמנות. לא פעם גם שוחחנו על הסיפור מאחורי התמונה, אבל לא יותר מכך. עד אשר לפני חודשים מעטים, ברגע של כנות, אמרתי לסימה את המשפט הבא: "סימה, הציור הזה חייב להישאר בקיבוץ". סימה כאילו כבר התכוננה לאמירה הזו ענתה לי בפשטות: "הוא יישאר". כעבור כמה שבועות סיפרה לי שיורם, חתנו של דן ידידה ז"ל, צלם מקצועי במקצועו יצלם את הציור. התוצאות הגיעו – צילום מוצלח ביותר של ציור המים. אם אתה לא יודע שזה לא המקור, לא תרגיש בהבדל. סימה השאירה לנו את הבחירה למצוא לו את המקום הראוי – מועדון? חדר מזכיר (סליחה, הנהלת קהילה...)? שבו כבר אוסף לא קטן של ציורי הקיבוץ והמגדל... פנים...

גבעת חיים, צילום משנת 1938 (שש שנים אחרי העלייה לקרקע, עשר שנים לפני הקמת המדינה) לכבוד ה14 ביולי אנו מציגים בפניכם מסמך נדיר שהובא לארכיון על ידי שמעון הישראלי. מתוך הספר "גבעת חיים" שיצא בשנת 1947 במלאת 15 שנה לגבעת חיים עמודים 47-49 שלושה ניצני ישובים היו לפנינו בוואדי חוארית: ארגון ויתקין במערב, קיבוץ השוה"צ בצפון מזרח ואביחיל בדרום מערב. השטח כולו היה מחולק ל 9 חלקת וכל חלקה מסומנת במספר. לנו הובטחה חלקה מספר 9. כלומר השטח שאנו יושבים עליו היום. אך הייתה גם הצעה על חלקה מספר 6, המקום שבו השתכנו אחר"כ מתיישבי "חיבת ציון". יודעי דבר המליצו על החלקה הזו ודברו על ליבנו לקבל את ההצעה. אך לא רצינו לסמוך על דעת אחרים ויצאנו מצוידים במפות, לבדוק בעצמנו את טיב השטח. ימים אחדים התרוצצנו על פני המרחב השומם ואת החלקה הנכספת לא מצאנו. סוף סוף הצלחנו לגלות יתד-גבול תקועה באדמה ובעזרתה מצאנו את החלקה מספר 6. השטח עורר בנו התפעלות אך זו צוננה מהר משנודע לנו כי קיימים עיכובים משפטיים ליישובו מיד, הואיל וחלק מהקרקע עוד היה נתון ברשות הערבים, ולפי חוזה הקנ...

היום נכנס לארכיון דן שגיא, אחרי שהוא כתב בפייסבוק של הקיבוץ ברכת מזל טוב לרגל 65 שנים לקיבוץ. והנה דן, כרגיל מלא ידיעות כרימון, מספר לי על השוטרים בטקס אבן הפינה של הקיבוץ. תמיד כשהסתכלתי בתמונות של הטקס תהיתי למה יש שוטרים ולתומי עניתי לעצמי שזה בטח השומרים של בן גוריון. אז הנה הסיפור שמספר דן על הטקס: היום- 23.5.1952, לפני 65 שנים בשעות אחה"צ נערך טקס אבן הפינה של הקיבוץ. בהכנת הטקס עבדו ראשוני החברים שבאו עם כפר סאלד וילדי הכיתות הבוגרות. לטקס הגיעו נציגי המנהיגות הארצית בראשות ראש הממשלה בן גוריון. כמו כן הגיעו גם נציגים מכל ישובי הסביבה כולל תושבי מעברת אליכין. לצורך אבטחת האירוע היתה נוכחות גדולה של שוטרים. מדוע היו צריכים להגיע כל כך הרבה שוטרים? היה חשש להפגנה של תושבי מעברת אליכין, שהתמרמרו על כך שמוקם ישוב חדש בעוד הם נשארים במעברה. זמן הטקס נקבע לשעה 14:30 כדי לא לגרום לחילול שבת של מנהיגי הישוב והאורחים. דן עבד כמה ימים לפני הטקס על השלט גזית נבנה שבנה זאב גוטקינד. דגם הקיבוץ שהוכן על ידי חיימקה ורדי מכתב של אלישבע מיכאלי על הטקס עוד אל...

יש כאלה שבכלל לא מבינים כמה ארכיון יכול להיות מרגש. אותי מרגש פשוט להיכנס לגנזך, ולהרגיש כאילו נכנסתי לחדר האוצר של תות אנך אמון. מרגש אותי לתת לאנשים פתיתי נוסטלגיה שמרגשים אותם. ואני יכולה להמשיך ולהתפייט על ההתרגשות אבל הפעם אני רוצה לספר לכם על התרגשות נחמדה שהיתה לנו בארכיון שבוע שעבר. לפני כמה חודשים ראינו שיש "קול קורא"  של רא"י - רשת ארכיונאי ישראל יחד עם משרד ראש הממשלה (מילה טובה למשרד ראש הממשלה לא יאומן...), והספריה הלאומית שבו מזמינים ארכיונים ברחבי הארץ, מכל הסוגים, להגיש פרויקט לדיגיטציה (העברת החומר לדיגיטלי). אנחנו בארכיון מילאנו את ה"קול הקורא" ובקשנו לסרוק את כל הכרזות/פוסטרים/פלקטים שיש לנו בארכיון - אוסף נאה לכל הדעות. והנה שבוע שעבר התבשרנו שאכן, הספריה הלאומית תסרוק את האוסף שלנו! אז התרגשנו. וזה כייף להתרגש. הנה לפניכם כמה כרזות נהדרות שיש לנו בארכיון:

דני לקר (אח של שמוליק לשם) שלח לנו צילומים שצילם אגון לקר, של מחזור כ"ח - קבוצת שקד. ביקשנו ממנו קצת מידע נוסף... הקבוצה מנתה בתחילת הדרך 12 ילדים (8 בנים וארבע בנות). בכיתה ז' נקלטו 12 בני ובנות "קבוצת נוער" בצורה כמעט משולמת וקבוצת שקד הפכה לאימפריה של 24 חניכים! כיום בגיל 50 + יצרנו קשר באמצעות הואטסאפ והפייסבוק ומתכננים מפגש :-) מימין לשמאל : אמיר מיכאלי , יובל נבון , ירדן כהן, דני לקר , שאול קליין, אביגל גולדברג דים (בת דודה של דני לקר) שנהגה לבלות איתנו בקיץ, עינת בר שלום, מעין רובין, דיצה צביון ומור גיל בר מצווה בבית וינה: מימין לשמאל יובל נבון, אמיר מיכאלי, מעין רובין, דני לקר, דיצה צביון יום הולדת של דני לקר בבית (גיל 10 או 11)  מימין לשמאל: מעין רובין , מירי יגודה סופר מטפלת, דני לקר, שאול קליין מימין לשמאל: שאול קליין, דני לקר, יונתן אביזמר מימין לשמאל : מור גיל , דיצה צביון , דני לקר ,שאול קליין , מעין רובין מימין לשמאל : לא מזוהה (עם הגב) דיצה צביון, גליה פלטין (משמרות) מעין רובין ,עינת בר שלום,...

הסיפורים  שעומדים מאחורי היצירות טבולים בזיכרון עמום מימים עברו ובהרהורים על ימינו אנו. אשמח אם חברים יוסיפו זיכרונות משלהם על יצירות שהם זוכרים מילדותם בעבר - בבתי הוריהם או במרחב הציבורי הקיבוצי. פסל עץ – גילוף  בפרוזדור המועדון עמד לו זמן רב פסל עץ מעשה ידיו של מתנדב ששהה כאן באחת מן הקבוצות הגרמניות שהרבו לעבור כאן. את עבודתו זו הוא תרם למועדון הקיבוץ. שנים רבות היה הפסל חלק מן המקום. פינדה מיקם אותו על כַּן, נדמה לי שהיה זה בלוק פשוט, וכך הוא נשאר ללוות את המועדון במשך שנים רבות. עם השיפוץ הוא עבר לארכיון, בכל זאת עבודת אמנות, לא נעים לזרוק... כאן, קיץ וחורף הוא עומד מוגן, אבל כשהארכיון עבר שיפוץ לפני אי אלו שנים הוא קצת הוזנח ופגעי הטבע השאירו בו חותמם. בין שטיפת רצפה אחת למשנה הוא משנה מעט את מקומו, אך הוא כאן. מנסה להזכיר משהו. לא פעם אני תוהה איך זה שרק אני זוכרת לו חסד נעורים, עוברים פה לא מעט אנשים, מה, הם לא זוכרים אותו מימים עברו, לא תוהים מי עשה ומתי? באלבום מספר 14, שנת 1967, מצאתי תמונות מאירוע פרידה של אחת הקבוצות הגרמניות ששהו כאן. ביניה...