ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

החודש לפני 77 שנים ב-25 בנובמבר 1940 טבעה האוניה פטריה (פאטריה). מספר הלל ליפמן , ממקימי הקיבוץ. באוגוסט 1940 עתיד היה להגיע, סוף סוף, הרגע הגדול של תחילת מסענו לארץ ישראל. עד אז, במשך כשנה, עשינו את הכשרתנו בכפר קטן וציורי שבסביבות ברלין. ארץ ישראל הייתה רחוקה ונכספת. בגרמניה הילכו שמועות מחרידות על התנכלויות ליהודים וריכוזם במחנות עבודה. הגם שאיש לא דיבר או העלה על דעתו כי בעוד שנה-שנתיים יוחל בהמתה שיטתית של יהודים. חשנו כי הקרקע בוערת מתחת רגלינו, וכי מוטב למהר ולצאת את הארץ הזאת. בקיץ 1940 הגיעה כאמור הבשורה הטובה: ותיקי ההכשרה – כ-25 איש, עומדים להיות בין 2500 העולים הבלתי לגליים שייצאו בטרנספורט הקרוב לארץ ישראל. מימי, אימי, אחותי ושני בניה הקטנים, אני וכן אסתר וצבי פלבר ורולף דרייפוס הינו בין המאושרים. עם בוקר יצאנו ברכבת לוינה. מבעוד מועד צוידנו באשרות מקסיקניות ונתונים היינו להשגחתם של אנשי ס.ס. אשר, אין להוציא מכלל אפשרות כי ידעו מהי ארץ היעד שלנו. גרמניה של 1940 עדיין מוכנה הייתה, כנראה, להיפטר מיהודייה באופן נדיב יותר מאשר בדרך המוות. לימים יתברר כי היינו הטרנספורט ה...

קבוצת גפן מחזור יב חוגגים 70 חודשיים אחרי שמלאו לי שש, כמעט חנוכה, נפתחה כיתה א'. הראשונה בגבעת חיים איחוד. זה היה מבנה בטון צבוע בחלקים של העץ בכחול, שהכיל כיתת לימוד, ובית הילדים: חדרי שינה, חדר אוכל ומקלחות (בית-כולל: היו ארבעה כאלו לכיתות הנמוכות של בית הספר). בבוקר למדנו בכיתה ובשעת הצהרים התאספו בו האימהות לשעת טיפול והנקה. מחזות מסקרנים עם תינוקות חמודים אחד אחד. מנינו 14 ילדים, מהם 11 בנים ו3 בנות. רחל לבקוביץ הייתה המחנכת ולוטה אהרון המטפלת הראשית. רחל גילתה לתדהמתה ש-11 ילדים עדיין מוצצים אצבע ויזמה מבצע לגמילה ששיאו היה מסיבת גמילה. הייתי קצת עצובה כי לא עמדתי במשימה. למעשה המשכתי למצוץ את האצבע עד אמצע כיתה ד'. אותה החליפה החלילית. בכיתה א' הייתה שנת אחר הצהרים. לוטה שמה לב שתמיד בשעת שנת הצהרים מתחילה טיילת לשירותים, והחליטה שמשעה שתים אין יותר טיולים. יום אחד היינו צריכים מאד לשירותים, ומכיוון שפינת הבובות הייתה בחדר שלנו, ניצלנו את כל המכלים: קומקום וספלים והשקנו אותם ב"משקה חם ומהביל... באמצע כיתה א' הגיעה אלינו ילדה חדשה מארגנטינה - ...

תודו שאתם במתח מהכותרת הזו. אז ככה... הכל התחיל בשיחת טלפון לארכיון. - שלום, מדבר תום שגב. - כן, במה אוכל לעזור לך? - האם תוכלי בבקשה לבדוק כיצד כותבים באנגלית את השם משפחה של ברוך אזניה?  פרסמתי ספר על בן גוריון שבו הוא מוזכר, ועכשיו מתרגמים את הספר לאנגלית. משום מה בויקיפדיה ובאתר הכנסת השם כתוב כך: Baruch Osnia. הערת בניים: על סיפור חייו של ברוך אזניה רב הפעלים אתם מוזמנים לקרוא כאן . ברוך אזניה עם פנחס ספיר  - בטח בשמחה. אבדוק בתיק שלו. תתקשר בבקשה עוד מעט. הנחתי את השפופרת ובדקתי במצאי שלנו לגבי ברוך אזניה. גיליתי שהתיק של ברוך אזניה כנראה נמצא בארכיון העבודה. אז פניתי לתיק של טוני אזניה, אישתו (שהיתה מנהלת בית ספר בקיבוץ). בעודי בודקת בנחת בתיק של טוני אזניה, נתקלתי בדרכון שבו היה כתוב השם אזניה כך: Azanja. (ולא "אוזניה ברור...") ולפתע נתקלו ידי בחוברת קטנה מבורדו ועל הכריכה איור של העיט הגרמני. קפאתי. הסתכלתי שוב. אם תסתכלו מקרוב תראו שבארבעת הקצוות יש צלבי קרס. קטנים... עדינים... וכתוב: Deutsches Reich Arbeitsbuch נכון נראה כא...

זו כתבה חמוצה-מתוקה. למה? בגינת המשחקים החדשה ליד החשמלייה יש שלטים חדשים המספרים על ההיסטוריה של גני המשחקים בקיבוץ. תהליך הפקת השלטים היה מרתק, והתוצאה, בעיני, התקבלה טוב. אז זה הצד המתוק. ומה הצד החמוץ? שכבר חרטו על אחד השלטים בברבריות. אני מאמינה שאלה ילדים, וזה אולי נראה להם כשובבות מצחיקה אבל אותי, האמת, זה ממש מבאס... אולי גם אתכם, המתעניינים בהיסטוריה. ואחרי שחלקתי אתכם את עוגמת הנפש שלי אז הנה קצת על התהליך הרבה שנים מתכננים את גינת המשחקים החדשה ליד החשמלייה . אחרי שסופסוף הורידו במבצע מיוחד את עמוד החשמל הגדול, לקח עוד הרבה זמן עד שהגינה קרמה עור, גידים ומתקן משחקים מהודר וגדול בסיוע המועצה האזורית. ואיך נולדו השלטים? יום אחד הופיע רוברט קולייר בארכיון והציע שבפתיחה של גן המשחקים, יציגו תמונות של גן המשחקים הישן ליד הגנים, שצילמו חברים. גן שעשועים ליד הגנים - צילם יובל נקר חשבתי שזה רעיון מעניין ומשם זה התחיל להתגלגל... שלטי שימור ברחבי הקיבוץ לכבוד שנת ה-60, צילם יוסי רום הרעיון להצבת השלטים אינו חדש. בשנת ה60 לקיבוץ היה פרויקט מקסים של...

כך, בשקט בשקט, נעלמה מהחצר עוד פינה אהובה. בראשית הקיבוץ קראו לה מתפרה אחרי הרבה גלגולים היא הפכה לריצ'רצ'. וכאן, בפינת הנוסטלגיה שלנו, לא נוכל שלא להקדיש כמה מילים לענף שהיה למפעלון ואולי עוד ילבש צורה חדשה בתור יזמות קטנה. ימי ראשית הקיבוץ, כבר בטח הבנתם, אם אתם לא מאלו שזוכרים זאת, היו ימי צנע ומחסור. קיצצו בכל, יותר נכון להגיד שלא היה במה לקצץ, הכל היה במשורה, כך גם בלבוש. כבר נכתב על כך לא מעט, אישה הייתה זכאית לתפירה אחת כל עונה, וגם זה נעשה תחת משטר פיקוח חמור, תורים, בחירת בד וכו'... הילדים? זכו כל עונה להתחדש בבגד אחד, וכל היתר הועבר אליהם מהגדולים. וכולם קיבלו זאת כמובן מאליו, הרי גם במשפחות ילדים יורשים מהאחים, אז מה ההבדל בעצם?... אלא שכאן, זה נעשה קבל עם – במדידות, בנוכחות המחסנאית שמתוקף תפקידה גם ידעה להגיד לך מה הולם אותך ומה מתאים במיוחד ומה לא. אין צורך להרבות במילים, מתכונת לא רעה לטראומת הבגדים שיש בטח לחלק מאיתנו... כשגדלנו הרשינו לעצמנו להביא לתופרת בד שבחרנו בעצמנו, או להחליט בכלל אם אנחנו רוצים בגד קנוי או תפיר...

מיקי הדר מזכיר נשכחות ואומר: "יש פוטנציאל גדול לקבוצת הכדורמים של גבעת חיים איחוד. צריך להשקיע ולראות תוצאות. אפשר להסתכל לעבר הרחוק, להתענג, לעבוד קשה בהווה ולראות תוצאות כבר העתיד הקרוב." להלן קצת נוסטלגיה מהכדורמים המקומי - רחוקה אך רלוונטית מאוד מאוד, גם לימים אלה, הלוואי! הפועל גבעת חיים זכתה ב-22 אליפויות מדינה ו-18 גביעי מדינה וכן אינספור אליפויות בגילאים השונים. ענף הכדורמים בישראל צריך להתקדם. 70% מרמתו כיום – במישור הבינלאומי. זאת לא נבואת זעם – זה אפשרי, זה כבר היה במידה מסויימת, וזה חייב להיות. הפועל גבעת חיים בכדורמים, שזה כולל את כל שחקניה ובראשם מייסד הקבוצה ראובן שפע, הוכיחה שאין גבול ליכולת ולרצון. מכבי תל אביב של הכדורמים  מתוך כתבה שפורסמה בידיעות אחרונות – סוף שנות ה-80 הפועל גבעת-חיים איחוד הבטיחה לעצמה השבוע אליפות שמינית רצופה ותשע-עשרה בסך הכל – אבל בקיבוץ לא מתרגשים מזה. "גם התרומה של הקיבוץ לקבוצה זה לא מה שהיה פעם", מגיב המאמן-שחקן עופר פרידמן. אולי זה בגלל שמחצית משחקני הקבוצה לא נולדו בגבעת- חיים. כל זה לא מפריע לאימפריי...

כמעט כל יום חלקנו עוברים בכיכר שזכתה לשם "כיכר הטרקטור" על שום הטרקטור הצהוב שעומד במרכזה. אף אחד לא החליט שכך קוראים לכיכר, אבל מה יותר טבעי מלהגיד - בכיכר של הטרקטור תמשיך ישר... או שמאלה... אז מה הסיפור של הטרקטור המכובד הזה שזכה לכיכר? למזלנו ראובן פייבנרג כבר מזמן סיפר את הסיפור. אנחנו רק היינו שם לשלוף את החומר... הסכיתו לסיפור ופעם הבאה אל תגידו - בכיכר הטרקטור סע ישר, אלא בכיכר הD5 סע ישר... איך רכשנו את ה- D5? השנים היו שנות ה-70 – והטרקטור הישן ששימש אותנו לעבודות השדה כבר לא נשא בעול של עיבוד השדות. שמענו שבקיבוץ יגור עומד במוסך טרקטור למכירה. כשהגענו לשם שלחו אותנו לסטולר מכפר חסידים. הוא לא רצה למכור אותו, הוא קיווה שהבן שלו ימשיך את העסק של עבודות העפר. אבל אנחנו ידענו שלבן אין כל כוונה כזו... הבנו שאם לא נלחץ עליו הוא לעולם לא ימכור את הטרקטור, כי הוא כל-כך היה קשור אליו. מה עשינו? הכנו צ'ק מבעוד מועד, באנו לסטולר לפגישה נוספת, ואז, ממש בכוח, דחפנו לו את הצ'ק לידיים. פשוט לא השארנו לו ברירה, אלא למכור לנו את הD-5 שכל כך חשקנו בו. ...

בביתה של סימה שרי תלויה תמונה מצוירת בצבעי מים, יפהפייה, ובה מתנשא חדר האוכל הישן של הקיבוץ, מאחוריו נראים מבני המכבסה והמחסן. הציור נעשה על ידי נחמיה שטנצל, בן דוד של סימה שרי, באחד מביקוריו בקיבוץ. השנים - ראשית שנות השבעים, ניכר שהירק מועט ביותר, לכן גם אפשר לראות בעומק התמונה את המבנים שמאחורי צריף חדר האוכל. בכל אחד מביקוריי בביתה היפה של סימה אני משתהה רגע ליד התמונה, מסניפה קצת נוסטלגיה וקצת אמנות. לא פעם גם שוחחנו על הסיפור מאחורי התמונה, אבל לא יותר מכך. עד אשר לפני חודשים מעטים, ברגע של כנות, אמרתי לסימה את המשפט הבא: "סימה, הציור הזה חייב להישאר בקיבוץ". סימה כאילו כבר התכוננה לאמירה הזו ענתה לי בפשטות: "הוא יישאר". כעבור כמה שבועות סיפרה לי שיורם, חתנו של דן ידידה ז"ל, צלם מקצועי במקצועו יצלם את הציור. התוצאות הגיעו – צילום מוצלח ביותר של ציור המים. אם אתה לא יודע שזה לא המקור, לא תרגיש בהבדל. סימה השאירה לנו את הבחירה למצוא לו את המקום הראוי – מועדון? חדר מזכיר (סליחה, הנהלת קהילה...)? שבו כבר אוסף לא קטן של ציורי הקיבוץ והמגדל... פנים...

גבעת חיים, צילום משנת 1938 (שש שנים אחרי העלייה לקרקע, עשר שנים לפני הקמת המדינה) לכבוד ה14 ביולי אנו מציגים בפניכם מסמך נדיר שהובא לארכיון על ידי שמעון הישראלי. מתוך הספר "גבעת חיים" שיצא בשנת 1947 במלאת 15 שנה לגבעת חיים עמודים 47-49 שלושה ניצני ישובים היו לפנינו בוואדי חוארית: ארגון ויתקין במערב, קיבוץ השוה"צ בצפון מזרח ואביחיל בדרום מערב. השטח כולו היה מחולק ל 9 חלקת וכל חלקה מסומנת במספר. לנו הובטחה חלקה מספר 9. כלומר השטח שאנו יושבים עליו היום. אך הייתה גם הצעה על חלקה מספר 6, המקום שבו השתכנו אחר"כ מתיישבי "חיבת ציון". יודעי דבר המליצו על החלקה הזו ודברו על ליבנו לקבל את ההצעה. אך לא רצינו לסמוך על דעת אחרים ויצאנו מצוידים במפות, לבדוק בעצמנו את טיב השטח. ימים אחדים התרוצצנו על פני המרחב השומם ואת החלקה הנכספת לא מצאנו. סוף סוף הצלחנו לגלות יתד-גבול תקועה באדמה ובעזרתה מצאנו את החלקה מספר 6. השטח עורר בנו התפעלות אך זו צוננה מהר משנודע לנו כי קיימים עיכובים משפטיים ליישובו מיד, הואיל וחלק מהקרקע עוד היה נתון ברשות הערבים, ולפי חוזה הקנ...

היום נכנס לארכיון דן שגיא, אחרי שהוא כתב בפייסבוק של הקיבוץ ברכת מזל טוב לרגל 65 שנים לקיבוץ. והנה דן, כרגיל מלא ידיעות כרימון, מספר לי על השוטרים בטקס אבן הפינה של הקיבוץ. תמיד כשהסתכלתי בתמונות של הטקס תהיתי למה יש שוטרים ולתומי עניתי לעצמי שזה בטח השומרים של בן גוריון. אז הנה הסיפור שמספר דן על הטקס: היום- 23.5.1952, לפני 65 שנים בשעות אחה"צ נערך טקס אבן הפינה של הקיבוץ. בהכנת הטקס עבדו ראשוני החברים שבאו עם כפר סאלד וילדי הכיתות הבוגרות. לטקס הגיעו נציגי המנהיגות הארצית בראשות ראש הממשלה בן גוריון. כמו כן הגיעו גם נציגים מכל ישובי הסביבה כולל תושבי מעברת אליכין. לצורך אבטחת האירוע היתה נוכחות גדולה של שוטרים. מדוע היו צריכים להגיע כל כך הרבה שוטרים? היה חשש להפגנה של תושבי מעברת אליכין, שהתמרמרו על כך שמוקם ישוב חדש בעוד הם נשארים במעברה. זמן הטקס נקבע לשעה 14:30 כדי לא לגרום לחילול שבת של מנהיגי הישוב והאורחים. דן עבד כמה ימים לפני הטקס על השלט גזית נבנה שבנה זאב גוטקינד. דגם הקיבוץ שהוכן על ידי חיימקה ורדי מכתב של אלישבע מיכאלי על הטקס עוד אל...