ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

בעבודה השגרתית בארכיון יש גם מבצעים קצת יותר מיוחדים ומשמעותיים. באחד מהם אנו עוסקים כעת – סריקת כל הפלקטים שנעשו כאן במשך השנים. לא צריך להיות ידען גדול כדי לנחש שאת רובם עיצבה, קישטה וכתבה אגי ורדי. אין ספק שהיא מאלה שכתב ידם, במובן הרחב של המילה, יישאר כאן לדורות הבאים. פה ושם יש גם כישרונות נוספים, ותמיד מרגש לפגוש עיצוב מיוחד ויוצא דופן, ויש לא מעטים, כי הרי כישרונות לא היו חסרים כאן: ארנון, גדי, נילי, נגה ועוד... גיוס ביום "אבות ובנים" לשיפור שכונת הצריפים ההתרגשות הזו גם מלווה לא פעם בתמיהה – מה, כאלו היינו? קצת פתטי לפגוש בתמימות שאפיינה את חיי הקיבוץ בשנים הראשונות שלו, אבל יש גם הרבה הערכה כשרואים כמה ערכיים ניסינו ורצינו להיות. חוגי למידה, ירח עיון, הרצאות על נושאים חובקי עולם – חברה סקרנית, יצירתית. ניכר שהיו כאן פעם אנשים שתחומי העניין שלהם היו מאד מגוונים. איפה היום ישב ציבור חברים לשמוע דברים מפי חבר כנסת (ברוך אזניה שהיה גם חבר קיבוץ) על הנעשה בארץ ובעולם בתחום הפוליטי והכלכלי? וכן, היו אנשים שרצו לשמוע ובאו בערב שבת, וישבו בחדר האוכ...

חורף בכפר סאלד. הבור של המקלט התמלא במים. קדימה משמאל - רינה ברות, רחל נחמני עומדת משמאל עם צמות  ב-29 בנובמבר 1947, יום אחרי שמלאו לי 9 - בצריף האטרניט הפיצפון של הורי, הצטופפו חברים רבים סביב רדיו ״פיליפס״ קטן שהיה היחיד שקלט גלים קצרים. הם האזינו לישיבת האו״ם בלייק סקסס, ניו יורק, שהיתה אמורה לחרוץ את גורל 'תכנית החלוקה של א"י' שפירושה הקמת מדינה יהודית. אטרניט  הם עקבו אחר מניין הקולות אחד לאחד; וכשהתקבלה הצעת החלוקה, נשמו לרווחה והתרגשו מרוב שמחה (לא צהלו - הרי רובם היו ייקים!). האירוע חי בזכרוני, למרות שכלל איני בטוחה שהייתי נוכחת בו וסביר להניח שניכסתי לעצמי את סיפורי הורי. לא ידוע לי אם גם בכפר סאלד - כמו במקומות רבים בארץ - פרצו בריקוד הורה סוער לשמע החלטת האו״ם. מה שכן ידוע לי הוא שהתכוננו בדאגה לבאות: סלעים - שלא היה מהם מחסור בכפר סאלד - נערמו בחצי עיגול והיו לעמדות הגנה ממוקמות מסביב לקיבוץ. הקיבוץ כולו חולק לקטעי הגנה. המקלטים עדיין לא נבנו. כעבור ששה שבועות, ב-9 בינואר 1948 הותקפה כפר סאלד ע״י הצבא הסורי; היישוב הראשון שהותקף ע״י צבא ע...

לציון שנת ה-70, לתערוכה וירטואלית של ארכיונים ישראליים, נתבקשנו לבחור פריט אחד מתוך האוספים שלנו - הפריט הנבחר יכול להיות מכול סוג וחומר, בעל ערך היסטורי, לייצג חשיבה מקורית ולשקף לדעתנו את 70 שנות ישראל בהקשר של יישובנו. אין מה להגיד, זו משימה לא פשוטה והבחירה הייתה קשה. אותגרנו. שוטטנו נבוכים בין התמונות של בן גוריון בטקס אבן הפינה בשנת 1952; הנפת דגלים (ישראל והדגל האדום של הפועלים...) של המחזור הראשון באותו הטקס; לקומנדקר של לווית הבנים אחרי מלחמת יום כיפור; לעובד השדה ששרד את התופת באירופה ואיבד את בנו במלחמה; ועד לתמונת כל הקיבוץ על המדרגות במרכז הקיבוץ ב-2012 כשהקיבוץ בן 60. שאול בר לב - בשדות הנגב, 1954 צילם עמרם נבו. שאול עלה לארץ אחרי ששרד את התופת באירופה. בשנת 1970 נפל בנו ישראל ברלב באי שדואן. לסיפורו של שאול טקס אבן הפינה של הקיבוץ 1952, בני מחזור א' נושאים את דגל ישראל והדגל האדום... לווית הבנים מלחמת יום כיפור רצינו לשלב כמה אמירות ולא ליפול אל הבנאלי. לאו דווקא ללכת על דגל ישראל וכובע טמבל, ולנסות לצאת מהמסגרת של תמונות שמייצגות קיבוצים...

בימים הללו, של זיכרון הנופלים, קשה לעבוד בצורה רגילה. אנחנו מרגישים בזעיר אנפין את שמרגישות כל הזמן המשפחות השכולות והאנשים שאיבדו את יקיריהם. היום נפלה בחלקי הזכות לגלות שיר של עופר פניגר. אני מביאה את הדברים בשם אומרם, כפי שמצאתי אותם באתר זמרשת ה.ע שיר נשיר לאמא מילים: עופר פניגר לחן: יבגני רודיגין כתיבה: 1961-62 הלחנה: 1953 ביצוע: כוכבה שחר שנת הקלטה: 3.2014 הקלטה ביתית לצורך תיעוד הקלטת זמרדע שיר נשיר לאמא לאם דואגה עם ליל, שיר רוסי נשירה על רוח סתוי מילל, בית הספר סימנו, נופפנו מטפחת ביד, שלום שלום לך אמא עתה אנו לבד.. שביל הרים מתפתל לו, ג'יפ סיור בדרכים, אם חזה יש ולב בו, בית אמא אז רוצים. עם עלי שלכת, החורף בשערים, ידלוף שוב אוהלנו, נשכב בו רטובים, אז נקרא לך שוב, אמא, למה כל כך פה קר? מכתב עדוד תשלחי נא כי לנו פה נשבר.. שביל הרים מתפתל לו... ילל תנים בואדי וכלב רועים ינבח, בחשיכה נצעדה אל קבר שיך נידח, אז נקרא לך שוב אמא חושך מצרים ירד, הולכים בלי סוף הולכים והשביל אבד אבד... שביל הרים מתפתל לו... כובע פלדה...

לכבוד חג החירות שוחחנו עם נחמיה גינזבורג על מושג החירות כפי שהוא רואה אותו. (רשמה שוש) אפריל 1986 בתוכנו הערת הארכיון - נחמיה, אביה של חנהל'ה פרנקל (אישתו של אבי פרנקל) העניין המרכזי בחג הפסח הוא עניין יציאת מצרים. זהו עניין בעל חשיבות רבה לא רק לגבי פסח. הנה - בראשונה שבעשרת הדיברות, בספר שמות, אלוהים מציג עצמו ואומר: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כבר ר' יהודה הלוי שאל את ר' אבן עזרא מדוע מציג אלוהים דווקא באופן כזה את עצמו, מדוע אין הוא מציג עצמו כיוצר האדם והעולם. ועל כך אני כשלעצמי עונה לעצמי, כי עניין היוצר עולם ואדם הינו בלתי רלבנטי לכאן. אלוהים מדגיש שאתה, החי בהוויה אנושית-חברתית מסוימת, הגעת לכך מפני שהמיוחד בך הוא שאתה מסוגל לצאת את מצרים, ושאבות אבותיך באמת עשו זאת. בעלי חיים אינם יכולים לעשות זאת ולכן זהו מותר האדם . זו הסיבה שאנו קוראים לפסח חג החירות. חופש הוא חופש מכבלים, מהתחייבות, חירות פירושה בעצם היציאה ממצרים אל הר סיני - הליכה לקבל התחייבות. החירות היא תמיד הליכה בכיוון של קבלת אחריות, למשל, שצ...

סימה הלכה לעולמה, היא איננה. צריך להגיד זאת שוב ושוב כדי להפנים. היא הייתה דמות כה מיוחדת, כה חיננית, אחרת מכל האנשים שליוו אותנו בילדותנו. כשהגיעה לכפר סאלד כבשה את ליבות הילדים והחברים גם יחד. לא קשה להסביר – בת הארץ, פלמ"חניקית, פיקנטית זו המילה. אני חושבת שלא רק אנחנו אהבנו אותה, אף היא אהבה אותנו. אהבה את החיים בקיבוץ על אנשיו וילדיו. במשך שנים רבות היו לה חיבורים רבים – לילדים שחינכה, להוריהם, לאנשים שעבדה איתם. רצתה להיות מעורבת, תמיד. היא הייתה מאלו שרוצים, ויודעים גם איך, להשפיע ולהטביע את חותמם. כשנפטרה וביתה נארז על ידי ילדיה, קיוויתי שחומרים רבים ומעניינים יגיעו אלינו, לארכיון. סימה הייתה מאלו שמכינים את עצמם לקראת הפרידה. את אשר רצתה להשאיר אחריה ארגנה וכתבה מראש, הייתה מודעת מאד לחומר שיישאר, לסגנון ולניסוח. את סיפור חייה כתבה במשך שנים רבות. התוצאה מוכרת ויפה – "עד כה". ספר מרתק, החופן בתוכו את כל תחנות חייה, כולל התקופה הכפר סאלדית וכמובן חייה כאן, בגבעת חיים. בשנים האחרונות ממש, כשלא עמד לה כוחה לשבת ליד המחשב, ביקשה את עזרתנו בארגון מחדש של רשימ...

העביר לארכיון רון ארזי: "כתב והאיר את עיני ידידי ירון בן-עמי". הנה באה שבת, זמן שבח_הארץ יצא ככה שדיברתי באיזו הרצאה באחת המכינות על נחל אלכסנדר. "אתם יודעים על שם מי הוא?" שאלתי. "ברור. על שם אלכסנדר ינאי," הם ענו. "לא," אמרתי, "הוא על שם איסקנדר, יצואן האבטיחים." "אבל אמרו לנו!" הם טענו בתוקף. אפילו התקשרנו בו במקום למי שאמר להם, והוא אמנם הכיר את גרסת איסקנדר, אבל שם אותה במישור אחד עם אלכסנדר ינאי. כך גם כתובות הגרסאות בויקיפדיה ובמקומות אחרים. שוחחנו קצת על העניין, וסיכמנו (שיעור הסטוריה או לא?) שהדבר הראשון שצריך לבדוק כדי להכריע בשאלה, הוא ממתי בדיוק קוראים לנחל "אלכסנדר" (שזה אחלה שם לנחל, תודו. הייתי שמח גם לנחלי הרולד, פרידריך, יחזקאל ופרנסואה). אז הלכתי ובדקתי. דבר ראשון – פניתי למפת הפלסטיין אקספלוריישן פאנד, המפה המפורטת הראשונה של הארץ, משנת 1880. צילום מצב של הארץ, חצי דקה לפני הציונות. שם כבר מכונה הנחל "נהר איסקנדרון". הלאה. פניתי לכתביו של ויקטור גרן, סייר צרפתי שערך בארץ כ...

ביום שלישי 23.1.18 ביקרתי בארכיון גבעת חיים איחוד ונפגשתי עם היידי עפרון ואשר ישראלי. הכניסה לארכיון מלווה בקירות שעליהם מופיעים פריטים המספרים את ההיסטוריה של הישוב (שלטי קבוצות ילדים, לוח שנה קיבוצי, משחקים שונים ותמונות של בני המקום). אשר ערך לי ביקור מרשים בקיבוץ (ברגל וברכב) והראה לי את גודלו ורבגוניותו של המקום. הוא הראה והסביר לי על חשיבותו של ארכיון התכנון והבנייה, השומר בתוכו מפות ושרטוטים של מבני הקיבוץ מתקופות שונות, בייחוד היום, עם התרחבותו של הקיבוץ וחזרת הבנים הביתה. היידי הכניסה אותי לכל מחלקות הארכיון הקיבוצי, סיפרה לי על התפתחותו והראתה לי כיצד הוא בנוי, והכל בלחיצת כפתור. שוטטנו ועברנו על הבלוג, על עלוני הקיבוץ היוצאים באופן סדיר, ראינו את מילון המונחים הקיבוצי האישי של גבעת חיים, קראתי חלק מהסיפורים המקומיים, עברתי על אלבומי התמונות המרהיבים, צילומי סרטים, שלטי חוצות, מתכונים ייחודיים של נשות הקיבוץ ואפילו ראיתי שיש מקום כבוד בארכיון לצילומי מצבות של כל הנפטרים. להיידי היה חשוב שהכל יהיה נגיש, שמיש וכל אדם שרוצה לקבל מידע על הקיבוץ י...

מוצאי שבת, שעות אחרונות בסוף של שבוע. זמן של כביסה. ההורים ממיינים, מפרידים, מכינים בערימות וקושרים בסדין. ובדרך אל בית הילדים עוצרים במכבסה וזורקים לתאים. ג׳ינס, צבעוני, לבן, מגבות, מצעים, כותנה, סינטטי... לכל בגד התא שלו. ולאחר מספר ימים קורה הקסם והבגדים הנקיים מונחים מחכים, בתא במחסן. משהו להתגעגע... משהו שכבר לא יחזור. ועכשיו כשהכל כל כך השתנה, חוזרת עם מאיה שלי למכבסה ומספרת לה על המקום המיוחד הזה שבקרוב יעלם. מספרת, כי חשוב לי שגם היא תזכור. מכבסה לפני שיפוץ, צילם אלדד ורדי 2017 - פנורמה כללית 2008 - לילך יגודה, שינוי, סוג של קיבוץ, עבודת גמר זאב גוטקינד, כביסה במכבסה איור בתוכנו 1958  מזל שהסיפור של סימה נשאר איתנו: המכבסה / סימה שרי גם  הפעם, סיפור של פעם. מה, שישים כן, ושישים ואחת לא? גם בימים של זכרונות מטלטלים, נותר הרצון לספר לכל מי שלא היה כאן, איך היו הדברים מעולם. הסיפור להלן הוא מעשה שהיה.  זה היה מזמן. נכדתי – כיום עלמה לכל דבר ועניין - הייתה אז בת שבע או שמונה...