ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

פפסיקו רכשה את סודהסטרים ב-3.2 מיליארד דולר.  ולא, אין לקיבוץ גבעת חיים איחוד מניות בסודהסטרים.  היינו רוצים... אבל זה תירוץ מצויין לבדוק ממתי יש סודה בחדר האוכל. אני בכלל עברתי לקיבוץ בגלל שיש סודה בחדר האוכל... ב1983 פינדה שפע מספר על הקמת המועדון ועל מכשיר הסודה הראשון: "ב-30 בנובמבר 1958 נבחרה באסיפה ועדת מועדון שהרכבה האישי לא צוין ביומני. אך שלינה רובין וברוריה ורטהימר, הראשונה בין אימהות הבית, היו בתוך הועדה. התחלתי להתרוצץ בכל הארץ בחיפוש אחרי ציוד. עברתי בתל אביב בבתי קפה, ושאלתי אם אין מתקן סודה, שהחליפו אותו לגדול יותר, ואכן מצאתי דבר שכזה, ואם כי היה זה בחלקו חלוד, ודי פרימיטיבי, קפצתי על המציאה, וראו פלא: הוא שימש לנו שנים רבות מאד." בנובמבר 1962 הופעל לראשונה מתקן סודה בחדר האוכל (הראשון)! אפילו היה איור חמוד בעלון: אחר כך היה גם מתקן לסודה בחדר האוכל השני, שקיים עד היום. והיו כאלה (אולי עוד היום) שהיו מביאים בקבוק וממלאים סודה כדי לקחת הביתה. והיו כאלה שהיה להם בבית סיפולוקס, להכנה ביתית של סודה (החברה שיצרה אותם היתה ישראלית) לסיכו...

החום והגיל גורמים לך לא פעם להרהר – מה עשינו פעם בחופש הגדול? גם אז היה לנו כל כך חם? ואיך בכלל שרדנו קיץ בלי מזגנים? מבלי להיכנס לתיאוריות ההתחממות של כדור הארץ, בא לי להעלות זיכרונות, תרגיל טוב למוח ולכוח היצירה הרדומה, מה היו הבילויים שלי כילדה, מה אני זוכרת מהתקופה שכה חיכינו לה – החופש הגדול. הדבר הראשון שקופץ בתור – הוא המספר 26. ולמה? זה המספר של ימי העבודה שבהם היינו חייבים לעבוד. תבינו – כבר במספר הזה טמון הקאץ', כי איך אפשר להרגיש חופש כשברור לך שמחצית ממנו אתה חייב להיות במסגרת קבועה לך מראש. ולא רק זאת, הייתה בעיה – מי יהיו הילדים שיסכימו לעבוד במחצית השנייה של החופש, את משק הילדים הרי לא סוגרים באוגוסט... כנראה שתמיד היו ילדים שאהבו לדחות את המטלות שלהם, והם העדיפו לחשוב בדרך של 'אכול ושתה'... אחרי שתמה תקופת העבודה באו "חובות" מוכתבים אחרים – מחנה וקייטנה, וגם אם הם נחשבו ככיפים, לגביי, למשל 'מחנה' לא בדיוק נחשב כיף, הם היוו צו עליון, לא אתה קובע מה תעשה בימי החופש. וכך נשארו להם שבועיים לבילוי כלבבך. כאן, היינו אדוני...

תור ל איציק הספר מדפי הארכיון עמוסי המכלים ידעו זמנים טובים מאלו. היו זמנים בהם כל נייר, כל פתק נשמרו, נגנזו לדורות הבאים. היום רוב החומרים נשמרים בצורה דיגיטלית, ובכך נמנע הצורך בשימוש מיותר ובזבזני בנייר.  כתב יד גרי ברשלום עם היעלמות הנייר הולכים לאיבוד – החומר, המראה, המגע, הריח שהם חלק משמעותי בשימור הזיכרון. אמנם הכללים לא תמיד חד משמעיים, ובין הארכיונאים שוררת גם אמירה ברורה – לא לוותר על השימור של הדף הכתוב. בארכיון שלנו אנחנו נהוגים בדרך האמצע – מכאן ומכאן, כעין פשרה. כתב יד יהודית אשד החשיבות שאנחנו רואים בשימור הנייר יש לו משמעויות רבות, גם מעבר לאלו שהזכרתי. וקודמת לכולן היא מידת האותנטיות. כדי לא להתרחק לגמרי מן המקור, וכדי לא להיות ארכיון שכולו על טהרת הדיגיטציה, יש לנו נוהג: מידי פעם כשמגיע פתק, כתבה או כל מסמך אחר הכתוב בכתב יד אישי של החבר אנחנו מתייחסים אליו כמעט ביראת קודש – והוא מבחינתנו "חומר נדיר". אנחנו מתייקים אותו לתוך התיק האישי של החבר. נדמה לנו שבכך ניתן למקור את הכבוד שלו, ובכך גם ניצור כעין פסיפס של כתבי יד של החברים שחיו כ...

שישי הקרוב 15.6.18 הפועל גלי ג"ח במשחק על האליפות.  חייבים ניצחון ולקוות למעידה של המוליכה.  נפגשים ב-16:00 באיצטדיון.  בירות, קרטיבים ופינוקים עלינו! המודעה הזו לגבי המשחק החשוב מחר, הזכירה לנו את הטקסט הנהדר שהקלידה לאחרונה מרים ארזי. הצד האפל של הכדור / א. ל.    תגובות של חברים, חומר למחשבה ביום חג מתוך החוברת 40 שנה ל"הפועל גבעת חיים"' 1975 מקור: פמפלט? "אוף, כמה שאנחנו נהדרים! אנחנו, הלוקאל-פטריוטים של גבעת חיים, נלחמים עד חרמה בכל מיני דפיניסטים עלובים, מתיוונים, מתחסדים, המתנכרים לכור מחצבתם, זורקי אבנים לבאר ממנה שתו. איננו מתעסקים בקטנות של תרבות ורוח בקיבוץ. יאללה! יאללה. "מהו עולמה של ספרות לעומת זעקתו של שחקן כדורמים נאמן?" אנחנו, בפרפראזה על דבריו של ז'.פ'.סארטר... בחורף, בצהרי שבתות אנחנו נוטלים כסאות מתקפלים ויוצאים אל מגרש הכדורגל. לא טכניקה של שחקנים היא המעניינת אותנו, או טקטיקה של המאמן. אפילו מספר השערים שספג היריב לא "משגע" אותנו. כי בסתר לבנו תקווה לראות איזה "אקשן", מכות, כ...

בעבודה השגרתית בארכיון יש גם מבצעים קצת יותר מיוחדים ומשמעותיים. באחד מהם אנו עוסקים כעת – סריקת כל הפלקטים שנעשו כאן במשך השנים. לא צריך להיות ידען גדול כדי לנחש שאת רובם עיצבה, קישטה וכתבה אגי ורדי. אין ספק שהיא מאלה שכתב ידם, במובן הרחב של המילה, יישאר כאן לדורות הבאים. פה ושם יש גם כישרונות נוספים, ותמיד מרגש לפגוש עיצוב מיוחד ויוצא דופן, ויש לא מעטים, כי הרי כישרונות לא היו חסרים כאן: ארנון, גדי, נילי, נגה ועוד... גיוס ביום "אבות ובנים" לשיפור שכונת הצריפים ההתרגשות הזו גם מלווה לא פעם בתמיהה – מה, כאלו היינו? קצת פתטי לפגוש בתמימות שאפיינה את חיי הקיבוץ בשנים הראשונות שלו, אבל יש גם הרבה הערכה כשרואים כמה ערכיים ניסינו ורצינו להיות. חוגי למידה, ירח עיון, הרצאות על נושאים חובקי עולם – חברה סקרנית, יצירתית. ניכר שהיו כאן פעם אנשים שתחומי העניין שלהם היו מאד מגוונים. איפה היום ישב ציבור חברים לשמוע דברים מפי חבר כנסת (ברוך אזניה שהיה גם חבר קיבוץ) על הנעשה בארץ ובעולם בתחום הפוליטי והכלכלי? וכן, היו אנשים שרצו לשמוע ובאו בערב שבת, וישבו בחדר האוכ...

חורף בכפר סאלד. הבור של המקלט התמלא במים. קדימה משמאל - רינה ברות, רחל נחמני עומדת משמאל עם צמות  ב-29 בנובמבר 1947, יום אחרי שמלאו לי 9 - בצריף האטרניט הפיצפון של הורי, הצטופפו חברים רבים סביב רדיו ״פיליפס״ קטן שהיה היחיד שקלט גלים קצרים. הם האזינו לישיבת האו״ם בלייק סקסס, ניו יורק, שהיתה אמורה לחרוץ את גורל 'תכנית החלוקה של א"י' שפירושה הקמת מדינה יהודית. אטרניט  הם עקבו אחר מניין הקולות אחד לאחד; וכשהתקבלה הצעת החלוקה, נשמו לרווחה והתרגשו מרוב שמחה (לא צהלו - הרי רובם היו ייקים!). האירוע חי בזכרוני, למרות שכלל איני בטוחה שהייתי נוכחת בו וסביר להניח שניכסתי לעצמי את סיפורי הורי. לא ידוע לי אם גם בכפר סאלד - כמו במקומות רבים בארץ - פרצו בריקוד הורה סוער לשמע החלטת האו״ם. מה שכן ידוע לי הוא שהתכוננו בדאגה לבאות: סלעים - שלא היה מהם מחסור בכפר סאלד - נערמו בחצי עיגול והיו לעמדות הגנה ממוקמות מסביב לקיבוץ. הקיבוץ כולו חולק לקטעי הגנה. המקלטים עדיין לא נבנו. כעבור ששה שבועות, ב-9 בינואר 1948 הותקפה כפר סאלד ע״י הצבא הסורי; היישוב הראשון שהותקף ע״י צבא ע...

לציון שנת ה-70, לתערוכה וירטואלית של ארכיונים ישראליים, נתבקשנו לבחור פריט אחד מתוך האוספים שלנו - הפריט הנבחר יכול להיות מכול סוג וחומר, בעל ערך היסטורי, לייצג חשיבה מקורית ולשקף לדעתנו את 70 שנות ישראל בהקשר של יישובנו. אין מה להגיד, זו משימה לא פשוטה והבחירה הייתה קשה. אותגרנו. שוטטנו נבוכים בין התמונות של בן גוריון בטקס אבן הפינה בשנת 1952; הנפת דגלים (ישראל והדגל האדום של הפועלים...) של המחזור הראשון באותו הטקס; לקומנדקר של לווית הבנים אחרי מלחמת יום כיפור; לעובד השדה ששרד את התופת באירופה ואיבד את בנו במלחמה; ועד לתמונת כל הקיבוץ על המדרגות במרכז הקיבוץ ב-2012 כשהקיבוץ בן 60. שאול בר לב - בשדות הנגב, 1954 צילם עמרם נבו. שאול עלה לארץ אחרי ששרד את התופת באירופה. בשנת 1970 נפל בנו ישראל ברלב באי שדואן. לסיפורו של שאול טקס אבן הפינה של הקיבוץ 1952, בני מחזור א' נושאים את דגל ישראל והדגל האדום... לווית הבנים מלחמת יום כיפור רצינו לשלב כמה אמירות ולא ליפול אל הבנאלי. לאו דווקא ללכת על דגל ישראל וכובע טמבל, ולנסות לצאת מהמסגרת של תמונות שמייצגות קיבוצים...