ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

הגעתי במקרה לבלוג המקסים של יותם זעירא "גרגרן בשלכת", ובתוך המלל הנחמד שהוא כותב מארה"ב גם מצאתי זכרונות שלדעתי שווה לשמר. אז הנה שני קטעים מקסימים ובסוף גם הלינק לבלוג. והטארט סלק וגבינת עזים נראה סוף הדרך! תהנו! היידי "ממה היו מורכבים, בעצם, החופשים הגדולים שלנו כילדים? כשסיפרתי לתום, האחיין שלנו, שאף פעם לא הייתי בקייטנה, הוא לא האמין לי. ואולי בצדק. בקייטנה במובן העירוני שלה בטוח שלא הייתי, ואף אחד לא חילק לי לחמניה ושוקו. כשהיינו מזכירים ליד "אחראית החופש הגדול" בקיבוץ (בחופשים המוצלחים באמת מינתה ועדת החינוך של הקיבוץ שתיים כאלו) את המושג "קייטנה", היינו מקבלים בדרך כלל את התשובה ש"בחופש הגדול שלנו בקיבוץ כל יום זו קייטנה". והיה בזה הרבה מהאמת. כלומר, הייתה קייטנה "פורמלית". אלו היו שלושה-ארבעה ימים שבהם נסענו לקיבוץ בצפון שהתחלף איתנו בבתי-ילדים, עושים טיול עם אלי דניאל ב"מסלולי מים", הולכים למרכז קנדה להחליק על הקרח, ומקבלים שטר של 20 ש"ח כדי לקנות איתו פיצה וברד לפני הסרט, בדרך חזרה (כשגדלנו, ...

לפני זמן מה אמר לי מישהו בעדינות: זה מאד יפה מה שאת כותבת, אבל לגבעת חיים איחוד יש חתיכת היסטוריה, ולפעמים את כותבת על נושאים שוליים, פחות חשובים. השאלה היא מי מחליט מה חשוב ומה לא חשוב ? קודם כל, דלת הארכיון תמיד פתוחה לקבל כל היסטוריה כתובה, גם פיזית וגם דיגיטלית. ותמיד אנחנו שמחים (שמחות, - תגידו, יש יותר ארכיונאים או ארכיונאיות?) לגישה להיסטוריה המפוארת של המקום . אנחנו משמרים את הזיכרון, אוספים אותו, ולפעמים, אנחנו גם מאדירים אותו . אבל לא רק. לארכיון יש תפקיד קהילתי בחיבור המקומי. הארכיון יכול לתת לאנשים תחושה של שייכות למקום, והתחברות להיסטוריה. הארכיון נותן לאנשים "בית" לזיכרונות, לתחושות הקולקטיביות של הפרט בהתחברותו לכלל, במקרה הזה הקהילה. הוא יכול לפעמים "להאיר" אנשים שלא תמיד נמצאים במרכז העניינים, אלה הנחבאים, שאולי בלי הארכיון היו נעלמים בתוך השכחה . אני מוצאת שדווקא לכתוב על דברים הנשמעים אזוטריים זה חשוב מאד. זה מעורר זיכרונות, זה מאיר דברים נוספים וזה משליך אנשים למנהרת הזיכרון שלהם . אז רבותי, פעם כתבתי שהאלוהים נמצא בפרטים? אז ה...

כל כך הרבה רעיונות יש לי לבלוג ומעט זמן... כשאנשים פוגשים אותי בשביל, ושואלים בתוכחה למה אני לא כותבת בבלוג אני נאנחת בתוגה... אכן, מן הראוי היה לכתוב הרבה בבלוג. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. הפעם אני רוצה לספר לכם על טביעת אצבע של ארכיונאים עם דוגמא ספציפית אחת מההיסטוריה של הארכיון שלנו. כמובן שהמושג "טביעת אצבע" הוא מושג פיזי (הידעתם? גם לתאומים זהים יש טביעת אצבע שונה, הידעתם? יש אנשים שיש להם פגם גנטי והם נולדים, אבוי... ללא טביעת אצבע?! ושלא נדבר כאן בהרחבה על המאגר הביומטרי...) אבל ניתן לשאול את המושג "טביעת אצבע" גם למושגים מטאפורים. לכל אדם יש טביעת אצבע, אם זה בשיחה, בציור, בשירה, במחקר, בדיון, וכו'. לפעמים אתה משוחח עם אדם מסויים, ואתה יודע בדיוק מרבי שאותו האדם לא הגה את הרעיון המופלא שהוא הרגע חלק איתך. אתה יודע שהמקור לרעיון הזה היה מישהו אחר שאותו אתה מכיר היטב, ומכיר את טביעת האצבע שלו, כלומר את טביעת האצבע המחשבתית שלו... וכרגיל אני רוצה לכתוב על דבר מסויים וגולשת (יש היגידו טובעת) ל (ב) נושא אחר. גם לארכיונאים יש טביעות אצבע. נכון, ...

יובל נקר כבר כמה זמן רוצה לעשות רשימה של חברי קיבוץ שלו היו חיים היו בשנת 2014 בני מאה, ולהדליק לזכרם נר זכרון. יובל זוכר הכל, ומה שהוא לא זוכר הוא בודק בכתובים. אז הנה לפניכם בני המאה, המשך יבוא. 2014 : 1.רבקה (כהן) לנדסברג-10.1.1914 2.גיורא (גרי) בר שלום (פריד)-12.1.1914 3.אבנר לס-13.1.1914 4.רות (רוזמן) הורביץ-19.1.1914 5.הנס פיינברג-13.2.1914 6.שלמה (וגשל) גל-26.2.1914 7.רודה (חיימוביץ') שחר-12.3.1914 8.אידה קסלמן-14.3.1914 9.אליעזר הלברשטט-9.4.1914 10.יונה פלושניק-1.5.1914 11.חווה (קלמן) שפע-10.6.1914 12.אדית (פולק) מדיני-27.6.1914 13.יצחק מוסקוביץ'-29.6.1914 14.חדווה (ניימן) שיין-4.7.1914 15.שושנה (כספי) פניגר (זילבר)-5.6.1914 16.משה (פישר) דייג-26.7.1914 17. גילה אגמון-19.7.1914 18.אגון גרטנר-5.9.1914 19.אורי ורטהיימר-4.9.1914 20.זאב זליגר-18.11.1914 21.שרה (שור) בר שלום-14.12.1914 וגם: חנה כץ (מדורסקי) - 14.7.1914

בקיץ שמונים ושתיים החלפנו את הסילורה שחור-לבן בפיליפס צבעונית. רגע לפני שפאולו רוסי נמשח למלך העולם, וכמה רגעים אחרי שאריק שרון נופף לשלום לטור הטנקים שחצה את הגבול. בקיץ הזה עוד הבטנו בפליאה בשמשון בישבורג יושב לבד ובולע ביצים קשות בשלמותן בחדר האוכל. אחת אחר השניה ליקט אותן בצביטה מיומנת של אצבע ואגודל, קירב אל פיו, השתהה לרגע והביט ומיד בלע כמעט מבלי ללעוס. ארבע או חמש ביצים ברצף בכל ארוחת בוקר. בקיץ שמונים ושתיים חלמנו בלילה שאנחנו פאולו רוסי ובבוקר ביקשנו בלב שאבא יחזור מלבנון. אבא אחד לא חזר. שמשון בישבורג כבר נפטר. אבא שלי שב עצוב ביום של רבע הגמר .

זמן לא קצר, רב מדי, היה בית וינה סגור ומראהו מוזנח ועצוב. טוב שלאחרונה חזר אלינו, או נכון יותר, אנחנו חזרנו אליו. כי לא רק גן סגור לא נעים לראות. יש מי שלא שואלים כלל. נראה שבעיניהם אין דבר טבעי יותר מאשר שם בירת אוסטריה בלב יישוב בעמק חפר. לאלה ששואלים, יש מה לספר. בין הוותיקים-הוותיקים של קיבוץ גבעת חיים הייתה קבוצת חברים, בוגרי תנועות חלוציות ציוניות-סוציאליסטיות באוסטריה, בעיקר בווינה, שעלו ארצה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה. "הווינאים", בפינו. אחד מהם, יצחק פניגר - ועימו אחרים - הגו את הרעיון להקים בית תרבות ביישובנו, לזכר יהודי וינה שנספו בשואה. הוא נסע לשם, ושכנע את ראשי הקהילה היהודית, והם אכן מצאו כי הרעיון שבלב קיבוץ בישראל, בניין שיהיה מקום חי ותוסס, המיועד לתרבות השכלה ובידור, לזכר קהילתם, עדיף על הקמת אנדרטה כלשהי אחרת. והם תרמו את הכסף להקמתו. יש שלט על חזיתו המציין זאת, שלט קטן מדי, לדעתי. המקום שבו עומד הבית היה אז שונה לגמרי. גבעת חול, אין שביל אין דשא. צריף המזכירות הסמוך הוא העלוב שבצריפים (והיו לא מעט כאלה) אגב, היו חברים שהתקוממ...

מקור: MYNET קיבוץ כל כך טוב ואביבי היה לנו שם, באותו יום, על הגבעה ליד הקיבוץ, ואושר אינסופי בלב. עד שנראתה ממרחק, מתנהלת וקרבה, תהלוכה של חברים וחברות. האביב של ארנון לפיד ארנון לפיד אביב חיי היה קצר מכל האביבים, קצרצר ממש היה, כאורך ה"חופש בצהריים" - כך נקרא בילדותנו אותו יום יחיד בשבוע, שבו היינו פטורים ממנוחת צהריים ("הראש לקיר!" פקדה המטפלת. זוכרים?) ומשוחררים להרפתקאות, ללא חסותו המעיקה של מבוגר - באחד מימי ראשית הקיץ של כיתה ג', אולי ד'. בין חלופות הבילוי הצנועות שהנעימו את ילדותנו, שבנו ובחרנו גם באותם צהריים, באהובה מכולן: טיול, בעצם מסע ממש, אל חולות זלפי, שהשתרעו ממזרח לקיבוץ. זלפי, כך סיפרו הוותיקים, היה בשכבר הימים, וכמו שהיה בסמוך לכל קיבוץ עברי, כפר ערבי לא-גדול. מכל שטחי הכפר, שעל כולם ניטעו פרדסים עבריים, נותרה חשופה, עוטה סוד וריחות עשן וגללי עזים, רק גבעה אחת קטנה, ועליה שני בתי אבן-כורכר חרבים, משוכת צבר, ובור מים בסלע, חוסה בצלו של עץ דומים רחב-נוף. לשם שעטו באותו יום רגלינו הזעירות, בידינו הדקיקות מקלות וקופסות פח בקצותיהן,...

הכותרת הזו בהחלט ארוכה מדי. לפעמים אתה רוצה להגיד יותר מדי דברים בכותרת. מרוב עצים לא רואים את היער... שמיכת טלאים סרוגה של מרים צנגן  והפעם היער הזה ססגוני להפליא, והוא נתרם לארכיון על ידי משפחת צנגן. מדובר בשמיכת טלאים מצמר. ריבועים-ריבועים צבעוניים עם דוגמאות גאומטריות מזכיר קצת שטיחים של אריחי קרמיקה צבעוניים.  היתה תקופה שנשים רבות סרגו שמיכות בסגנון הזה, שנועדו לפעמים להתכסות בימים קרירים או ליד הטלוויזיה (קצת דוקרניות לפעמים). לי יש שתי שמיכות כאלה שסרגה סבתי ליובה שיפמן. פשוט לא יכולתי לזרוק אותן. הן כל כך מזוהות עם סבתא ועם התקופה. אז הנחתי אותן בארון עמוק. ועברתי איתן דירות בתל אביב. הן נכנסו לקופסאות קרטון והוצאו מקופסאות קרטון, עד שעברתי לכאן, לקיבוץ והן חזרו למקום שבו הן נוצרו. והנה פה הן זכו לעדנה. יום אחד פשוט ידעתי שאני רוצה את אחת מהשמיכות על הספה בסלון. והנחתי והיא פשוט התאימה בול. צבעונית וחמימה ומזכירה לי את סבתא. וזה מעביר אותי לשאלה הבאה:  מתי ישן הופך לרטרו? לפני כמה זמן הגיעה אלי אורחת מתל אביב. היא הסתכלה על השמיכה...

אסוציאציות הן המפתח להרבה דברים מעניינים. ולפעמים סתם לעקוב אחריהן זה נחמד. היום מלאו 35 שנה להסכם השלום עם מצרים. אני הייתי בת 12. אני זוכרת את ההתרגשות הרבה שהייתה אז. ישר חשבתי על תיק חבצלת. תיק חבצלת הוא כינוי בתקשורת שנובע מנוהל חבצלת. מה זה נוהל חבצלת? נוהל "חבצלת" מפרט את כללי הטקס להלוויה ממלכתית במדינת ישראל. בעקבות הנוהל הרשמי של "חבצלת" יש גם מושג בשם "תיק חבצלת" - מידע המוכן מראש במערכות אמצעי התקשורת, כהיערכות לקראת פטירתה של אישיות ממלכתית. "תיקי חבצלת" מוכנים מראש גם עבור אישים מתחום התרבות והבידור, ונעשה בהם שימוש בלוח המשדרים עם פטירתם. ולמה כל זה קשור לארכיון גח"א? כי הכי נכון זה להכין מעין תיקי חבצלת על כל מיני דברים (בכלל לא על נפטרים למעשה) אלא על אירועים שקרו בעבר וניתן לשלוף אותם בהתאם לנסיבות. לדוגמא: היום מלאו 35 שנים להסכם השלום (תודה לאזכור - ארכיון המדינה)  ומה היה אז בקיבוץ? היה נחמד אם היה לי תיק חבצלת מוכן... אז הנה מה שמצאתי: ישר אחרי ההסכם היה גשם טיולים למצרים. כולם פינטזו על פסלי הענק והפרמ...

יואל סמואל, יהודית קסטן, תמי פרטיג, מגמיעים עגלים הטקסט הזה נתגלה במיון של מיכל חינוך, בתיק משק בית ספר. על הנייר לא כתוב תאריך ולא כתוב מי כתב - כנראה אחד הילדים שעבד במשק בסוף שנות ה-60, תחילת ה-70. מי יכול לעזור לנו לזהות את הכותב? תיאור העבודה מדוייק וממצה אך עם זאת בעל שאר רוח... עבודה במשק - דיר עזים דיר עיזים זה, שהינו מקום עבודתי למעשה, אינו אלא דיר עגלים קטנים, אך על שם אותן בריות שהיו בו לפנים נקרא הענף – דיר עיזים. בענף זה עובדים שלוש פעמים ביום – שלוש ארוחות לעגלים הרכים – בוקר, צהרים וערב. כשהנך בא לעבוד בענף שלך, מרצונך ושלא מרצונך, קולטות עיניך מראות מענפים אחרים. בוקר: האוויר לח וטלול באותה שעת השכמה. צינת שחר בוקר, הנעימה כשאינה קרה משי, אופפת כל. ראשית מעמידים את כדי החלב לחימום בתוך פח מים חמים מאד, ועד שהחלב מתחמם עוסקים בהכנת אבקה, חלב אבקה. הנה נתמלא הכד בכמות האבקה הרצויה וכבר לשות הידים מים ואבקה, חומר צהוב ההולך ומלבין. תחילה, כשהאבקה רק נרטבת, נעים מאד, הבצק חמים, וריח טוב ומגרה מתפשט בחלל לפני האף. אחר כך – פחות נעים. לפורר ולמעך גושים סוררי...

כמו שהבטחנו לכם בבלוג הארכיון נעדכן אתכם מידי פעם בכל החידושים שמתחוללים בתוך המאגרים שלנו, ובעיקר במה שהופך להיות הלהיט החם בכל הארכיונים - העברת החומרים הקיימים (קרי: ניירות) לפורמטים דיגיטלים (ממוחשבים). בשנים האחרונות חל מהפך מאד משמעותי בתפישה של הארכיון, תפקידיו, נגישותו והרלבנטיות שלו בחיי היום-יום. אם עד כה נתפש הארכיון כמקום שבו מקטלגים ניירות ושומרים עליהם מפני שיני הזמן, כדי שבבוא היום יבוא מי מן החוקרים ויגלה בהם עניין, הרי שהיום ברור לכל העוסקים במלאכת השימור שהארכיון הוא כבר מזמן לא רק עניינו של החוקר חמור הסבר, אלא הוא החלון המאפשר הצצה וגירוי לסיפורים אנושיים הנוגעים לכל אחד ואחת. התמורות האלו חלו בד בבד עם התרחבות היכולות של המחשוב והסריקות הדיגיטליות. היום זה כבר ברור שכל ארכיון, גם אם הוא קטן וקיבוצי, יכול להרגיש כאילו שהוא בטבור העולם, והכל זורם אליו וממנו. וכך גם אצלנו. בשלב הראשון הוצאנו חומרים רבים לסריקה בחוץ, עלונים כרוכים, החלטות מועצה ואסיפה, וכ-70 אלבומים עם תמונות שהם כשליש ממאגרי התמונות בארכיון. בו בזמן החלנו למפות להתארגן לקראת סריקה של חומר המצוי...