ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

הגיע יום כיפור תש"ח (1947) והחלטתי לעשות יום כיפור שלי בסגנון שאני רציתי בו. הגעתי בערב יום כיפור לברונו (עיר הולדתי) ולמחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר במלון לבשתי את חליפתי היותר יפה וחיפשתי את הבית אליו עברו הורי לאחר עליתי ארצה. בקומה שלוש צלצלתי בפעמון ופתח לי אדם מבוגר. הצגתי את עצמי. הוא היסס אך לבסוף הזמין אותי להיכנס. שם ישבו אשתו ובתו הגדולה. לאחר שישבתי החלטתי שבשום אופן לא אזוז. הצגתי את עצמי כבן הבעלים הקודמים (לפני השואה), ושמתי לב שהם לא ידעו לאן להביט ואני עשיתי כאילו אינני מרגיש בכך והתחלתי לחקור ולדרוש, שמא יש בידם צילום, תמונה, ספר או אולי כלי מזכוכית או ממתכת של הבעלים הקודמים. הם התעקשו שאין להם מאומה, שנכנסו לדירה ריקה (למה בעצם לא שאלתי אותם כיצד זכו בדירה של יהודים שגורשו). כאשר הרגשתי את אי הנוחות שלהם משאלותי וממני, גמרתי אומר לשבת ולגרום להם ייסורי מצפון. אפילו על ביתם הבטתי מלא זעם. כך ביליתי שם שלוש שעות. אני אינני זוכר יום כיפור גדול יותר ובעל תוכן עמוק יותר מאשר שלוש השעות של נקמתי בגויים האלה. ומי יודע, לו היה בידי מקל אם לא הייתי קם...

*בקורס השתתפה חנוש מורג. פורסם ב"עלי חפר".  ניוטון אמר: " אנו רואים רחוק יותר כי אנו עומדים על כתפיהם של ענקים. " כן, היו פה ענקים לפנינו, בישוב ובעמק, אלו שעזבו את ביתם, הגיעו ארצה   והתחילו מאפס. הם היו חלק מנרטיב הציונות ובנו את עמק חפר. איך נזכור אותם? איך נספר את סיפורם? ואיך נעריך את תרומתם? אנו מראיינים את הוותיקים, כבר סיימנו כמעט את הדור הראשון והתחלנו לשמוע את סיפורו של הדור השני וזה שאחריו, אבל גילינו שלכל אדם שראיינו, מונחים בארכיון 4 דיסקים ואולי אפילו חוברת עם תמלול שלהם. לברי המזל, המשפחה הוציאה ספר ואפילו הביאה כמתנה למרכז התיעוד של העמק. גם הילדים והנכדים הקשיבו לסיפור. אבל רק פעם אחת והניחו. כדי להפוך את הספור לסיפור חי ורלבנטי לצעירים ולדור הבא וגם אחרינו... ארכיונאי עמק חפר למדו והשתלמו   במשך 10 שבועות, במיזם של אתר "טראסה"   TARASA מבית ברל.  "טרסה" TARASA מאפשרת לכולם ובכל מקום לשמור ולשתף זכרון (טקסט, צילום, אודיו ווידאו)   ולשייך אותו למקום ולזמן מתאים על מפה דיגיטלית עולמית. הרעיון הו...

חברי המשק מסובים לשולחנות ממתינים לכניסתה הטקסית של קבוצת גפן. הקבוצה בכיתה א׳ באותה שנה, ואנחנו נכנסים בשורה תוך רקיעות רגליים ברצפה. למה רקיעות? אנחנו משוויצים בסנדלים החדשים שקיבלנו לכבוד החג. ימים רבים לפני כן עמדנו כולנו, אחד אחרי השני, על משטח עור בסנדלריה ומוישה שוסטר סימן עם עפרון, על משטח העור, את צורת רגליו של כל ילד וילדה (מדגדג בכף הרגל...) כדי להכין לנו סנדלים. ובאולם חדר האוכל מגיע הרגע לשאול את הקושיות. המשימה הוטלה עלי בהיותי הילד הכי צעיר באולם. ההכנה עם אבא היתה דווקא בסדר, ידעתי לקרוא את זה מההגדה. אבל כשהגיע הרגע לעשות את זה מול הקהל הגדול, זה היה מפחיד. התביישתי. ובמקום לשאול את קושיות התחלתי לבכות 😢. שיהיה לכולנו חג שמח 🍷🍷🍷🍷 קבוצת גפן מחזור יב (הילד: יוחאי מרגלית. האב היה כאן מורה). מחזור יב

שאלת התיארוך של דברים מלווה אותי עוד מימי הלימודים לתואר בארכיאולוגיה (עליו הייתי חוזרת היום שוב...). ממתי החפץ הזה?  זו שאלת השאלות. על רוב החפצים העתיקים אין תאריך. מקסימום מידע כגון "כך וכך שנים למלוכתו של השליט האדיר"... או למרד. כדי לגלות את התאריך המדוייק או המשוער של החפץ פותחים במסע בילוש - בדיקת הקרמיקה שנמצאה ליד החפץ, מבנים קרובים או מבנה שבו נמצא החפץ, חומרי גלם (הרי אם הכלי הוא מברזל מן הסתם הוא לא נעשה לפני תקופת הברזל...) מטבעות, וחפצים אחרים המתאימים לתקופה מסויימת. במדע הארכיאולוגיה קיים המושג: "מאובן מנחה" - חפץ ייחודי לתקופה מסוימת שבאמצעותו ניתן לתארך שכבה או תקופה ארכיאולוגית במידת וודאות גבוהה. ומהארכיאולוגיה אנחנו קופצים לארכיון. שניהם כמובן הם מדעי העבר (ארכי). בארכיון פעמים רבות אנחנו נתקלים במסמכים/תמונות/סרטים וכו' ללא תאריך ומחפשים את ה"המאובן המנחה". לפני כשבוע העלו שאלה בפורום הארכיונאים לגבי חומרים מסויימים מתקופת המנדט ושאלת התיארוך שלהם. אחת ההערות המעניינות היתה לגבי רכב שנמצא באחת התמונות שיוצר בתאריך מ...

תראו איזה דבר נחמד פרסמו בארכיון סלובניה: BE NICE TO ARCHIVISTS THEY CAN ERASE YOU  FROM HISTORY ובתרגום חופשי: תהיו נחמדים לארכיונאים הם יכולים למחוק אתכם מההיסטוריה

קבלתי מילגאית לעבודה בארכיון מהמועצה האזורית עמק חפר (תודה ברוריה!) מילגאית זו מישהי שקיבלה מילגה ללימודים ונותנת שעות עבודה בקהילה... מאחר ולא רציתי שתעבוד רק בסריקות בקשתי ממנה שתמצא לי תוכנה טובה לעשיית פאזלים און ליין. והיא אלופה - התלהבה ועשתה כמה! אז הנה לפניכם מגוון פאזלים להנאתכם מהיסטוריית קיבוץ גבעת חיים איחוד. צאו לדרך! ערב יום העצמאות 1974 צריף המזכירות הישן פורים ! קבוצת הכדורגל האלופה הצגה, שנת ה-60 קבוצת דשא לעוד כתבות *

היה חשוב לנו היום, ביום השואה הבינלאומי 27.1.19 (היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ) להביא את סיפורו של אחד מחברנו ששרד את השואה. משה גרינשפן 11.11.1911 - 24.11.1965 כתב: אשר לאודין ( בן עירו של משה) משה זלמן גרינשפן נולד בחודש נובמבר שנת 1911 בעיירה קטנה בדרום-מערב פולין - ז' א ר ק י בסמטה קטנה וצרה, בין בתי כנסת ובתי מדרש מצד אחד, ובין הכנסייה הנוצרית מצד שני. כאן, בחצר ארוכה ואפלולית, בין בתי- עץ נמוכים, בילה משה את ילדותו, בהאזינו לניגונים המסולסלים של לומדי התורה בבתי – המדרש, ולהבדיל, לצלצולם המונוטוני של פעמוני הכנסייה, שקראו לנוצרים לתפילה. לא ידע אושר רב בחייו, לא בילדותו ולא בבחרותו. בהיותו בכור במשפחה גדולה, מטופלת בילדים קטנים, הוטל עליו לעזור בפרנסתם, בעוד הוא עצמו נער רך. לא נער כמשה יסתובב באפס מעשה כשפת הלחם מצויה בצמצום. קשים היו החיים בז'ארקי באותם הזמנים. עשירים מופלגים לא היו בה כלל, לעומת זאת עניים מרודים לא חסרו בה. הדאגה ליום המחר הייתה משותפת לכל, ותנאי החיים הכריחום לעמול קשה ולהסתפק לעתים במועט שבמועט. יחד משכו בעול הפרנסה ראש המשפחה, אשת...

נושא התכנון ותכניות הבניה בקיבוץ, וכך גם השימור שלהם הוא נושא שהעסיק את החברים ובעלי התפקיד מראשית הקיבוץ.  במשך השנים האחרונות נדד הארכיון ממקום למקום וסבל מהעברות ומחוסר תנאים הולמים לשימור, עד שלפני מספר שנים הוא הגיע למקום הנוכחי מתחת למזכירות בחברותא עם הארכיון הכללי של הקיבוץ. ואיך אני התגלגלתי לשם? הכל התחיל כשיצאתי לגמלאות. בקיבוץ פורסם מכרז שמחפשים אחראי לתאום תכניות הבניה עם ההנהלה וועדת התכנון. ההגדרה הייתה לא ברורה לגמרי.  לאחר מכן הבנתי שמדובר בסידור כל החומר בתחום תכניות הבניה השונות (שהגיע כערימה ממשרד הבניה הישן, שפורק בעקבות בניית השכונה החדשה). ניגשתי למכרז עם עוד מספר מועמדים. לאחר כחודש שבו לא קבלתי כל תשובה, עבדתי בעבודות שונות - כנהג של מוטי זעירא (שסיפרתי לו שכנראה לא התקבלתי לתפקיד), וכעוזר לליאור ערבה בסידור המחסן. אבל טעיתי... ולשמחתי קבלתי את העבודה שנשמעה לי מעניינת ומתאימה לי מלכתחילה. לימים, כשפגשתי את מוטי בדרכי הקיבוץ הוא אמר לי בחיוך: "נו, אתה רואה, לא האמנת?" כן, תודה מוטי על העידוד והתמיכה...  עד מהרה סודר לי מקום...

הארכיון הפך בשנים האחרונות לאבן שואבת לצילומים של אנשי המקום. לשמחתנו יותר ויותר אנשים מודעים לחשיבות התיעוד של הקיבוץ - באירועים, בחגים וביום-יום. אנחנו מצידנו משתדלים למיין את התמונות ולזהות את הדמויות כמיטב יכולתנו. אחד הדברים שאנחנו משתדלים לעשות הוא לשמור צילומים שמבחינה טכנית הם טובים:  כלומר, אם מישהו צילם חבורה של אנשים אבל חתך לכולם את הראש (לצערנו), לא נשמור את התמונה,  אם את כל התמונה "תופס" גבו של אחד המצולמים - כנ"ל. וכמובן אם הצילום הוא מטושטש/מגורען הוא גם לא יישמר. עם זאת, לפעמים אנחנו חורגים מכך ומרגישים שאנו חייבים זאת להיסטוריה התיעודית. דוגמא לכך הוא הצילום שלמטה: מפגש עם עמוס עוז במועדון, 2016  בעקבות ספרו  "הבשורה על פי יהודה" מקווה שאתם מסכימים איתי.  זה בסדר אם לא... אבל אז בבקשה תכתבו למה. אולי תשכנעו אותי. והערת ביניים - איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?... לסיום, השבוע קיבלנו את שנת 2019, ואנחנו בארכיון התייחסנו ל-2018 במצגת צילומים מ-2018, בצורת חידון.  מוזמנים להכנס ולראות: ...

הנושא גדול עלי בכמה מידות, אך הוא מאגד בתוכו כמה סוגיות שמונחות על שולחני כבר זמן מה, ואין לי כל רצון לקבור אותן תחת ערמות של חובות ושל משימות שוטפות. פשוט בא לי שהן יראו אור עולם, וגם אם לא יקראו אותם כל אלה שאליהם מכוונים הסיפורים, לפחות בדברי הימים של הקיבוץ יהיו רשומים. נכון שכולנו יודעים את התורה "הקיבוץ משחר לידתו ידע לשים את החינוך כנושא בעל חשיבות ראשונה במעלה", אך גם נכון הוא שהנושא לא התגבש מראש כמשנה סדורה. התקדמו תוך כדי למידת הנושא עם ריבוי הלידות והילדים בחצר הקיבוץ.  סיפור ידוע על מרים ברץ מדגניה  - כשנולד בנה גדעון, שהיה הבן הראשון בקיבוץ, בתי ילדים עדיין לא היו באופק, והיא, שרצתה לחזור לעבודה ברפת, וידעה שמקום העבודה שמור לה רק לתקופה קצרה שלאחר הלידה, הבינה שאין לה ברירה אלא לקחת איתה את בנה איתה לעבודה. כדברי מוקי צור אפשר היה לזהות מיד איפה הילד מונח - איפה שהייתה ערימת זבובים... אל מול החינוך המתקדם שמקבלים היום ילדינו בבית הספר, לא פעם נשאלות שאלות ועולות מחשבות, אם אכן טוב עושים שמקצועות הליבה תפסו את מקומם של מקצועות העמלנות, המוזיקה,...

אני נוסע אני נוסע נסיעות קצרות לעבר הרחוק כל נסיעה מביאה אותי  למקום אחר. לכל מקום צבעים משלו. בנסיעותי הקצרות הדרכים עולות ויורדות. משהו בי מתכווץ משהו בי מתרחב. לכל מקום זמן משלו. מן המקום, עודד גיורי

כשמוצאים אוצר בארכיון, היו בטוחים שלא מדובר במשהו בעל שווי כספי. אוצר ארכיוני יש לו משמעות נוסטלגית, והאמת שאפילו מעבר לכך – היסטורית. אז הנה לכם אוצר – מחברת כיתה ג' של התלמיד דן שינדלר (היום שגיא). חישוב קצר מלמד אותנו שהשנה היא שנת 1947. מחנכת הכיתה היא יפה, מורה נערצת על כל תלמידי אותה כיתה, שהם בני מחזור ג'. בכיתה זו במאוחד היו למשל - רביבה כץ לימים שמיר, אבנר רוזנברג, מורדי מורג, אורי יערי, עופרה בלאו, וכל זה בטרם היה הפילוג ובטרם הגיעו ילדי כפר סאלד לכיתה. על משקל השיר בהגדה 'דיינו' הייתי כותבת כך: אילו הייתה זו רק מחברת סתמית של שנת 1947 - דיינו אילו הייתה זו רק מחברת "נושא" (מקצוע בעל חשיבות רבה בשנים הללו) - דיינו   אילו היו בה רק דברים של תלמיד המספר על תפקיד המטפלת   – דיינו אילו היו בה רק תיאורים מביקור בבית חרושת 'גת' – דיינו על אחת כמה וכמה כשהמחברת מכילה אוצר של אטיקטים ישנים של מוצרי 'גת' השונים, המאזכרים את מגוון המוצרים שבית החרושת ייצר מלבד מיצים: ריבות, חמוצי...

אחד הנושאים החשובים שהארכיון עוסק בהם הוא תיעוד קורות חיים של החברים. בזכות הסיפורים הללו נפרשים בפנינו מצד אחד – סיפורים מרתקים של הקיבוץ ומצד שני - סיפורי האנשים. התחלת התיעוד היתה למעשה בשנים מאוחרות יחסית – סוף שנות ה-70, מאחר והארכיון עדיין לא היה ממוסד. פינדה שפע התחיל בזה שראיין מעט אנשים בטייפ אבל החומר לצערנו לא תומלל בצורה מסודרת. זאבה ליבני שהייתה ארכיונאית, יזמה מדי פעם שיחות פתוחות עם חברים על נושאים שונים (כמו הפלמ"ח). בהמשך, בתחילת שנות ה-80, הקימה דינה שפריר את הארכיון המסודר של הקיבוץ, כשנחנך בנין המנהלה. מאותה התקופה שמורות בארכיון קלטות אודיו (קסטות) המכילות שעות רבות של שיחות/ראיונות. היא גם דאגה לתמלל אותן. בעת ההיא רבים מהחברים כבר היו מבוגרים, ולכן היה צורך בתגבור הכוחות. לאה הישראלי נרתמה למלאכה ועשתה זאת במסירות רבה. את החומרים המוקלטים פענחה והקלידה סימה שרי, וכך נוצר רצף של סיפורי חיים של רבים מהחברים. את העבודה החשובה הזו ממשיכה עד היום בעיקר חנוש (היא עושה זאת בהנאה רבה...). האנשים שהיום אנחנו מראיינים אותם, כולם בעלי רקע די דומה, ילידי קי...

בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫 התקליטיה של אילזה ופרי 🎼. התקליטיה היתה בשבילנו המקום הכי מיוחד והיינו מאושרים תמיד להגיע לבית הקטן והחם שאחד מחדריו הפך לספרית תקליטים מהחלומות. כשהגעתי לצילום של קוטנר, נעמדתי בחדר העבודה שלו מול מדפי התקליטים העמוסים ולרגע הרגשתי שהתקליטיה הקסומה של אילזה ופרי כאילו מצאה שם בית חדש. גם בחדר העבודה של  קוטנר יש אלפי תקליטים שמסודרים על מדפים מדפים מהרצפה ועד לתקרה. גם שם יש את אותה אוירה קסומה. סיפרתי לו על התקליטיה והוא הקשיב. ולרגע אחד אני הפסקתי לצחוק ויואב הפסיק לעשות לי פרצופים מצחיקים, אבל רק לרגע. בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫 התקליטיה של אילזה ופרי. ושמחנו להגיע לשם ולמצוא ראשונים את התקליט הכי שווה, הכי עכשוי, התקליט ההוא מהטלויזיה, מהפינה הכל כך משפיעה, הפינה של יואב קוטנר ב״זהו זה״. צילום שכולו כיף והמון צחוק עם יואב קוטנר הגדול. ״מתי בפעם האחרונה״ של שיר זיו 😘 שישבת של ישראל היום תקראו, התקליט והחולצה כבר בדרך אליכם... לכתבה לדף של אילזה ברונר